נשות הכותל: כישלון במבחן בג"ץ

 ימים יגידו האם החלטת היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין ופרקליט המדינה משה לדור שלא לערער על החלטתו השנויה במחלוקת של השופט המחוזי משה סובל, תתברר בדיעבד כהחלטה נבונה. השופט סובל התיר לאחרונה לקיים טקסים פוגעניים ברחבת הכותל, ושיחרר את העצורות ממעצר המשטרה (עמ"י 23834-04-13 מד"י נ' בוני ריבה ראס ואח', לא פורסם, 24.4.2013). נציג המשטרה הציג בדיון שנערך בפרשה חוות דעת משפטיות שהתקבלו ממשרד המשפטים, האחת של עו"ד יעקב שפירא המפרש מהו "מנהג המקום", והשנייה נותנת תוקף משפטי להנחיות יועמ"ש שהתקבלו לאחרונה במשטרה, כיצד למזער את הפגיעות של קבוצת "נשות הכותל" במתפללים הרבים בכותל.

החלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא לערער על פסיקתו של השופט סובל התקבלה בישיבה שנערכה בלשכתו בהשתתפות רב הכותל, הרב שמואל רבינוביץ', השר לשירותי דת, נפתלי בנט, וסגנו הרב אליהו בן דהן. בכוונת השר בנט לתקן את ניסוח תקנות המקומות הקדושים ליהודים, כך שיפורטו בהם הטקסים המותרים והאסורים לקיום ברחבת הכותל.

מחד, יש יותר מטעם לפגם בכך שהיועץ-המשפטי נסוג בו משתי חוות דעת משפטיות שהוציאה לשכתו למשטרה רק בגלל פסיקה בעייתית של השופט סובל. מאידך, במקום לגלגל את "תפוח האדמה הלוהט" שוב לפתחו של בג"ץ, מוטב לנבחרי הציבור לתקן את ניסוח תקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים במקום ששופטי בג"ץ יפגינו אקטיביזם שיפוטי נוסף בפרשה. הנשיא דאז, מאיר שמגר, כבר קבע בעניין בג"ץ 257/89 ענת הופמן נ' הממונה על הכותל המערבי כי "בג"ץ אינו הגורם היעיל ביותר – ובוודאי שלא הבלעדי – היכול לנסות, בדרך של מגע עם הגורמים השונים, למצוא דרכים מעשיות למימוש התכלית החקיקתית". כבר זיהה המשנה לנשיא דאז, השופט מנחם אֵלון המנוח, באפשרות קבלת העתירות "אקטיביזם מופרז, מגונה ולא ראוי, שאינו עולה בכפיפה אחת עם עצם מהותה של ההלכה… אין להעלותו על הדעת ופירושו: ייקוב הדין את הכותל!" (בספרו האחרון מעמד האישה, 2005, עמ' 157).

ההתבטאויות החריפות הללו לא הרתיעו את שופטי בג"ץ, שנדרשו לימים לדון בפרשה כשהכריעו בזכותן של העותרות "להתפלל לפני הכותל כמנהגן" – בתנאי שלא יוכשר מקום חלופי. קשה לנחש מראש כיצד יכריעו הפעם שופטי בית המשפט העליון של היום. מחד, הנשיא אשר גרוניס נמנה על חסידי "הפסיביזם השיפוטי" ולא מתערב בעניינים שנויים במחלוקת ציבורית. מאידך, דווקא בענייני דת ומדינה הנשיא גרוניס מתגלה אקטיביסט כקודמיו על כס הנשיאות.

ככל שתיקון התקנות לא יבשיל, והשר ייעתר לבקשתן של נשות הכותל, בידי היועץ המשפטי לממשלה להעלות טיעונים משפטיים שיערערו את החלטת השופט סובל בפני בית-המשפט העליון:

ראשית, כהמלצת ועדת נאמן, שופטי בג"ץ הפנו לפני כעשור את קבוצת הנשים לשטח חלופי באזור קשת רובינסון, בגן הארכיאולוגי הסמוך לכותל, הרחק מעיני המתפללים בכותל. בג"ץ הורה לממשלה להשלים את הכנת המקום בקשת רובינסון בתוך שנה (עד אפריל 2004), ואם הדבר לא יבוצע עד אז, זכותן של נשות הכותל לקיים טקסים ברחבת הכותל כמנהגן (דנג"ץ 4128/00 מנכל משרד ראש-הממשלה נ' ענת הופמן ואח' פ"ד נז(3) 289 (2003)). והנה, למרות ההשקעה הרבה בהכשרת השטח בקשת רובינסון, קבוצת הנשים מסרבת להשתמש בו, וממשיכה לקיים את טקסיה דווקא ברחבת הכותל. מדי ראש חודש בחודשו הן מופיעות לאחרונה עטויות בטליתות, קוראות בקול רם בספר תורה, שרות ותוקעות בשופר – בניגוד למנהג המקום. שוגה השופט סובל בקביעתו שכביכול פסיקת בג"ץ היתה "המלצה" ולא "ציווי", שכן מדובר בהוראה על תנאי (הכשרת השטח בקשת רובינסון), והתנאי התקיים מאז כדבעי. נשות הכותל מסרבות לקיים את טקסיהן בקשת רובינסון, כי לדעתן המיקום "מוציא אותנו מהעין הציבורית ומציב במעמד של מוקצה", כדברי ענת הופמן, מובילת הקבוצה (ראו: רחל גורדין, "שבת בבוקר יום יפה", עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם, תשס"ז, 143, הערה שוליים 62). סירוב זה הוא שמפר את פסיקת בג"ץ, ונשות הקבוצה עושות דין לעצמן תוך פגיעה ממשית בביטחון הציבור באחד המקומות המקודשים והנפיצים באזור.

שנית, "יש להישמר מפני פגיעה ברגשותיהם של בני הדת שהמקום מקודש להם ולמונעה", כפי שפסק בזמנו הנשיא שמגר, והתחשב ברגשות הדת של כלל המתפללים ושופכים צקון לחשם לפני בוראם בכותל, שעליו אמרו חכמינו ז"ל כי מאז חורבן בית המקדש "מעולם אין השכינה זזה מהכותל המערבי" (מדרש שמות רבה ב, ב). בעניין הופמן, הנשיא שמגר אף הזכיר ש"קשה לשמור על כבודו של מקום קדוש, אם לא נשמר גם כבודו של האדם העולה אליו". לכך הוסיף השופט אלון ש"הרוב המכריע של המתפללים הפוקדים את מקום התפילה בכותל המערבי יום-יום ולילה-לילה, נמנים עם אלה הסוברים ומאמינים, בכנות ובתום לבב, שהשינויים המתבקשים בשתי העתירות שבפנינו יש בהם משום חילול מקום התפילה שליד הכותל המערבי; לא זו בלבד שמתוך כך יבואו הדברים לידי מחלוקת אלימה וקשה יותר, אלא שמבחינת דיני ההלכה יימנע מהם, אנשים כנשים, לקיים את תפילתם ליד הכותל". אין מנוס מתחושה כי שוב פעם בית-המשפט הישראלי הוקסם משימוש ברטוריקה של "זכויות אדם" (זכות תפילה) על ידי קבוצת אינטרס, והעניק לה גושפנקא ורוח גבית ממסדית מבלי להיות ער ורגיש לפגיעה הצורמת בזכויות המוני המתפללים בכותל כמנהג המקום.

שלישית, במהלך בירורה של העתירה הראשונה לבג"ץ בפרשה, שר הדתות הסדיר בתקנות השמירה על המקומות הקדושים ליהודים, ובכללם בכותל המערבי ורחבתו, איסור מפורש על "עריכת טקס דתי שלא על-פי 'מנהג המקום', הפוגע ברגשות ציבור המתפללים כלפי המקום" (2א1(א). עמדת השופט שלמה לוין, המעניקה "משמעות סמלית לאומית כשריד היסטורי ייחודי" לכותל בפרשנות המונח "מנהג המקום", נותרה כדעת מיעוט, ותמוהה הסתמכות השופט סובל עליה כחזות הכול (ראו מאמרו של פרופ' מנחם אֵלון המנוח, "דין אמת לאמיתו", ספר שמגר, חלק ב, תשס"ג, עמ' 391-421, ובפרט עמ' 416-417). הנשיא שמגר, המשנה לנשיא אלון, והשופטים יעקב טירקל ויצחק אנגלרד, פסקו ברוב דעות כי "מנהג המקום", במיוחד במקומות הקדושים, פירושו מבחינה משפטית – הסטאטוס קוו.

"מדובר במקום המקודש ביותר לעם היהודי מאז חורבן בית המקדש, וכבר ידענו גם ידענו… עד כמה הנושא של המקומות הקדושים בארצנו רגיש ורווי מתח הוא", קבע השופט אֵלון, ולאחר שהסביר בהרחבה עד כמה דרישת העותרות מנוגדת להלכה היהודית, פסק כי "מקום התפילה שליד הכותל המערבי הוא בית הכנסת המקודש ביותר בעולמה של הלכה ויהדות… לרגל העובדה שהרחבה שלפני הכותל המערבי שימשה באופן קבוע לתפילתם של יהודים, קבעו חכמי ההלכה שלרחבה זו דין של בית כנסת… ובמקום לא התקיים מנהג של תפילת נשים. היענות לעתירתן של העותרות יש בה משום שינוי מובהק של מנהג המקום בבית הכנסת, כפי שהתקיים במשך דורות על גבי דורות". על כך הוסיף השופט אנגלרד כי "חזקה כי ביטויים הלקוחים ממערכת דתית, יש לפרשם על-פי מערכת זו… הביטויים הלקוחים מעולם המערכת הדתית, כגול 'חילול', יש לפרש בראש ובראשונה על-פי משמעותם הדתית".

השופט אנגלרד אף העלה בשבט הביקורת את עמדת השופט לוין וקבע כי

 "חוק השמירה על המקומות הקדושים והתקנות שהותקנו על-פיו, בדברם על הכותל המערבי ורחבתו כמקום קדוש, חייבים היו להתכוון לכותל המערבי כבית כנסת. כי זהו המעמד שהעניק למקום הזה, על-פי התפיסה ההלכתית, את קדושתו… 'מנהג המקום' הוא ביטוי הלכתי מובהק… מטרתו היא לבטא קיום דרכי תפילה מסורתיות המיוחדות למקום תפילה נתון. לכן, אין כל בסיס להשקפתו של בית משפט זה כי 'בגדרו יש ליתן ביטוי לגישה פלורליסטית וסובלנית ולדעותיהם ולמנהגיהם של אחרים'. לטעמי, גישה זו נוגדת ניגוד מוחלט הן את כוונתו של מתקין התקנות, הן את לשונה של התקנה, ולכן אין למצוא לה בסיס משפטי" (סעיפים 10-11 לפסק דינו בדנג"צ 4128/00).

בגלגולים הנוספים של הפרשה פסקו השופטים אליהו מצא, דורית ביניש, טובה שטרסנברג-כהן ושלמה לוין כי "מנהג המקום" אין לפרש על רקע דתי אלא חילוני, ושאין ברחבת הכותל משום קדושת בית כנסת, אלא משום אופי יהודי, דתי ולאומי. שופטים אלה אישרו לקבוצת הנשים לקיים את טקסיהן ברחבת הכותל שלא לפי מנהג המקום, שעה אחת בחודש (בג"ץ 3358/95 ענת הופמן נ' מנכ"ל משרד ראש הממשלה, פ"ד נד(2) 345, (2000)). אולם, על גישה זו נערך דיון נוסף (עניין מנכ"ל משרד רה"מ לעיל) , בהרכב מורחב של תשעה שופטים, שכאמור הפנה את העותרות לקשת רובינסון, ולא לרחבת הכותל. בעמדת הרוב שביטא השופט מישאל חשין תמכו עוד ארבעה שופטים מתשעת שופטי ההרכב, ובדעת המיעוט נותרו ארבעה שופטים. נמצא כי השופט סובל הסתמך על דעת המיעוט בפרשנות המונח "מנהג המקום", בניגוד להלכה פסוקה בדעת הרוב של בית המשפט העליון.

רביעית, קביעת השופט סובל כאילו נשות הכותל אינן אחראיות לפרובוקציה במקום, מנותקת מהמציאות. נזכיר את מה שאירע בזמנו, תרחיש שגם היום במשטרה חוששים מפניו, מתיאורו של השופט אלון את "החילול שחולל", כלשונו: "נשים יושבות ונשים שרועות ברחבת הכותל, נשים המפונות מן הרחבה, מתפללים המשליכים בוץ ועפר, כיסאות, שולחנות ואבנים זה על זה, ומעל לכל – שימוש ברימוני גז – כל אלו הם מחזות שאין הדעת סובלתם במקום הקדוש הזה. וכל אלה לעיני כלי התקשורת ש'נזדמנו' למקום. והאירועים שאירעו בשעה שניסו העותרות להתפלל ברחבת הכותל מלמדים על האירועים הצפויים להתרחב אם ינסו העותרות להתפלל באותו מקום". השופט אלון תמה על האיסור שהטיל בג"ץ על יהודי יחיד להעלות להר הבית כשהוא עוטה טלית ומחזיק סידור תפילה בידו, מחשש לפרובוקציה שתביא להפרת הסדר הציבורי ולהתפרעויות, לעומת הפרובוקציה ברחבת הכותל מצד המתפללים כמנהג המקום? "במה שונה הר הבית שממזרח לכותל מרחבת התפילה שממערב לכותל, ששניהם מקומות קדושים הם?", תמה השופט אלון, וחשש מפני פגיעה קשה ברגשות המתפללים במקום, שתגרום לפגיעה קשה וממשית בסדר הציבורי. חשש שנעלם מעיניו של השופט סובל, למרות שעל-פי החוק מוטל על המשטרה למנוע "הפרעות בשעת התקהלות או תהלוכה… בסביבת בית תפילה בשעת תפילה בציבור" (סעיף 5(2) לפקודת המשטרה). כן יוער כי בנוסף, חל איסור פלילי על הפרעה זדונית "לאסיפת אנשים שנתאספו כדין לשם פולחן דתי", "דינו – מאסר שלוש שנים" (סעיף 171 לחוק העונשין), ועל "המשמיע במקום ציבורי ובתחום שמיעתו של פלוני מילה או קול שיש בהם כדי לפגוע פגיעה גסה באמונתו או ברגשותיו הדתיים" – דינו שנת מאסר (סעיף 173 לחוק העונשין).

חרף הנימוקים המשפטיים הללו, ראוי ליועץ המשפטי לממשלה שלא לערער על החלטת השופט סובל. בפרט כשלפני כעשור סטו שופטי בג"ץ מפסיקותיהם המושרשות במשך 30 שנה, במהלכן חזרו ופסקו שאין לבג"ץ סמכות לדון בזכות התפילה במקומות הקדושים אלא לממשלה בלבד (ראו: בג"ץ 222/68 חוגים לאומיים נ' שר המשטרה, פד"י כד(2) 141; לעומת: בג"ץ 76/99 הרלוף כהן נ' שר המשטרה, פד"י ל(2) 505). מספר הרכבים של שופטי בג"ץ שדנו בין השנים 1989-2003 בעתירות של נשות הכותל התעלמו במפגיע מחוסר סמכותם לדון בעתירות אלה, בהתאם לפסיקותיהם שלהם לאורך עשרות שנים לפני כן, ודנו בזכות התפילה (בשונה מחופש הגישה) כאילו הדיון במימוש זכות התפילה במקומות הקדושים היה בסמכותם מאז ומתמיד. לאור הפיתולים החדים והבלתי צפויים של שופטי בג"ץ, צדק לכאורה היועץ המשפטי לממשלה שאין ליטול סיכונים בגלגול נוסף של הפרשה לפתחו של בית המשפט העליון.

כעת נותר לקוות שהשר לשירותי דת יקבע את השינויים הדרושים בתקנות המקומות הקדושים, ויבהיר אחת ולתמיד בתקנות עצמן כי כוונת המחוקק במונח "מנהג המקום" היא אך ורק למשמעותו ההלכתית-התורנית של המושג מדורי דורות (כפי שעמדו על כך השופטים הבקיאים במשפט העברי, הפרופסורים מנחם אֵלון ויצחק אנגלרד, ודבריהם הובאו לעיל). זאת, כמובן מבלי לפגוע בהמשך קיומם הנאות של טקסים ממלכתיים-לאומיים ברחבת הכותל, כשאיפת חלק משופטי בג"ץ בפסיקתם (כפי שעמד על כך השופט שלמה לוין ושופטים נוספים המוזכרים לעיל). תיקון התקנות באופן סדור, לאחר שמיעת הגורמים הרלוונטיים, בהתאם לסמכותו של השר לשירותי דת ובהסכמת שרת המשפטים – היא דרך המלך לפתרון הפרשה הנפיצה. קבוצת הנשים מתבקשת לממש את זכותה לקיים את טקסיה אחת לחודש בקשת רובינסון הסמוכה לכותל, שהוכשרה לכך במיוחד, בהתאם לפסיקת בג"ץ.

פורסם באתר "משפט ועסקים" של המרכז הבינתחומי הרצליה
לקריאה נוספת, ראו:

פרופ' מנחם אלון, מעמד האישה – משפט ושיפוט, מסורת ותמורה – ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, 2005, בפרט פרק שלישי, עמ' 119-194.

עו"ד שמואל ברקוביץ, מה נורא המקום הזה – קדושה, פוליטיקה ומשפט בירושלים ובמקומות הקדושים בישראל, 2006.

פרופ' מנחם אלון, "דין אמת לאמיתו", ספר שמגר, חלק ב, תשס"ג, עמ' 391-421.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, מעמד האישה ביהדות, משפט שדה, סדר יום חברתי | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

הכרה משפטית מעורפלת ברפורמים בישראל

שיהיה ברור, הרפורמים לא מחפשים תקציבים מקופת אוצר המדינה. יש להם שפע של תזרים מזומנים מעבר לים כדי לממן את מדינת ישראל. כל מעיינם וחפצם הוא לקבל הכרה רשמית ממדינת ישראל, כמדינתם של היהודים, לפעילותם התרבותית בתפוצות ישראל.

כמי שמלווה את העתירה שלהם זה 7 שנים, אמרה השבוע עורכת הדין חני אופק מהפרקליטות את הדברים האלה במפורש בדיון האחרון, שהתקיים בבית המשפט העליון: "אני מבינה כי נושא התואר הוא מאוד משמעותי עבור העותרים, וכך התרשמתי לאורך כל הדרך". אך השופטים החרישו, והם דבקים בקוצו של יו"ד משפטי, בענייני תקצוב של המשפט המנהלי. הרפורמים רוצים הכרה ציבורית, ולכן הם נוקטים שיטות שונות ומשונות. יש להם בוודאי תמיכה כספית רבה מחו"ל כדי לנעוץ את ציפורניהם בישראל. קבלת הכרה רשמית מהמדינה עומדת בראש מעייניהם.

היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין נתן לליצנים הרפורמים את מבוקשם, אבל הכניס אותם למשבצת הראויה להם: אתם עוסקים בתרבות ולא ברבנות. "התמיכה התקציבית", החליט היועמ"ש, "תהיה בהתאם למבחנים שוויוניים שיפרסם משרד התרבות", ולא המשרד לשירותי דת. הקטלוג של הפעילות הרפורמית בישראל כתרבות ולא כדת ראוי לשמו, בגלל שהרפורמים אינם דתיים במלוא מובן המושג "יהדות", אלא הם עוסקים בהוויי תרבותי, שיש לו סממנים יהודיים ונוצריים.

החל מהפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ועד איש התרבות אדם ברוך, הוסבר שוב ושוב כי התנועות, הקונסרבטיבית והרפורמית, אינן תנועות דתיות. שתיהן מכשירות רמה נמוכה מאוד של דבקות דתית בקרב יהודי ארה"ב. היחס אליהן הוא לא כאל תנועה דתית, אלא כאל "מועדון חברים". אי-אפשר לקנות מהן תיקונים דתיים, כי תיקונים שכאלה חייבים לנבוע ממקור תורני-הלכתי סמכותי, ורק ממנו, ואין בקרב הרפורמים מקור שכזה.

משאין לרפורמים סיכוי להתנחל בלבבות של הישראלי המצוי (כזכור לטוב, הקמפיין הפרסומי הכושל שערכו בראשי חוצות לפני כעשור) ולא סיכוי לקבל הכרה ממשלתית (למרות שביבי נתניהו זיגזג לאחרונה גם בנושא הזה בצורה מדאיגה) – נציגיהם עותרים לבג"ץ, חדשות לבקרים. פעם זה נגד הרב שמואל אליהו ופעם זה בעד "נשות הכותל"; פעם זה תקצוב של מכוני גיור ופעם זה בדרישה להכללתם ברשימת בתי התפילה באתר של משרד הדתות. למרבה הצער, מרבית השופטים במדינה מחזיקים בתפיסת עולם ליברלית-חילונית, וממסך הבערות, חושבים לתומם בטעות כי מדובר בעוד ביטוי ליברלי של היהדות. משמעותן של הכרעות משפטיות בסוגיות אלה, שרובן ניתנו עד היום לטובת הרפורמים, היא מתן לגיטימציה לדרכם של הרפורמים והקונסרבטיבים, ובעיקר גושפנקא ממלכתית עקיפה לפעילותם, שהם כה משתוקקים לה לביצור מעמדם בעיני היהודים והגויים.

בתשובת היועץ וינשטיין לבג"ץ מסתמנת לראשונה תפנית מבורכת: לקטלג את הרפורמים במקומם הטבעי, כאנשי תרבות ולא כאנשי דת, כחברי מועדון תרבותי ולא כחברי קהילה דתית. הרפורמים דרשו בעתירתם לבג"ץ שמבחן התקצוב שלהם ישתמש במונח "רב שאינו אורתודוכסי", אבל השופט אליקים רובישנטיין הציע להשתמש במונח "רב קהילה שאינה אורתודוכסית", מונח שאימץ היועץ וינשטיין תוך הבהרה כי "להגדרה זו לא תהיה כל השפעה על שיקול הדעת בעניינים דתיים, הלכתיים או אחרים".

לא נותר אלא לתהות האם השופטים סבורים כי גם בג"ץ צריך לתגמל את מי שעותרים לבג"ץ באדיקות כמעט דתית? והאם השופטים שקיבלו טובות הנאה (לגיטימיות) מהרפורמים, עוד בטרם התיישבו על כס השיפוט – מי כשכר טרחת עו"ד לפני שני עשורים (חנן מלצר) ומי כתואר ד"ר לשם כבוד (ד"ר אליקים רובינשטיין) – מן הראוי שיכריעו בעתירותיהם? בסופו של יום, על שופטי בג"ץ לזכור את "הפדרליסט" ש"אין לו לבית המשפט לא ארנק ולא חרב, אלא עוצמתו נובעת מהאמון שנותן בו הציבור", של שומרי המצוות בישראל (האימרה נטבעה בפסק דינו של השופט האמריקאי פליקס פרנקפורטר: Baker v. Carr 369 U.S. 186, 267 (1962)); הנשיא בדימוס פרופ' אהרן ברק נוהג לצטט אימרה זו בהדגישו כי "אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו": בג"ץ 732/84, בשג"ץ 327/85 יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ(4) 141, 148). לכן, על שופטי בג"ץ לדחות על הסף את העתירות של הרפורמים כהליכים שמוצו, ולהוכיח לציבור הרחב כי חרף טובות ההנאה הלגיטימיות שקיבלו מהם – ליבם נמצא עם היהדות האחת והיחידה.

בשולי הדברים ראוי לזכור כי כיום אין חוק שמגדיר מפורשות מיהו רב. על הח"כים הדתיים והחרדים לשנס מותניהם לתיקוני חקיקה הולמים, ויפה שעה אחת קודם. ברגע שהכנסת תחליט מיהו רב, בג"ץ יתקשה להתנדב ולהגדיר את התפקיד במקום הכנסת.

פורסם לראשונה בשינויים בעיתון "משפחה", גיליון חדשות מיום 14.6.12, כ"ד בסיון תשע"ב, עמ' 8, תחת הכותרת "הכרה מעורפלת" כטור פרשנות המלווה כתבה שעסקה בנושא

וראו: הרב חיים נבון, "עשו להם רבנים", הארץ, 21.6.2012

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

בג"ץ קיצץ במינויים ובמשרתם של רבני ערים

השופט חנן מלצר. "יש להישמר בכבודו של מוסד הרבנות ובמי שמכהנים בו" (התמונה באדיבות אתר בתי המשפט)שופטי בג"ץ נמנעו מלבטל את משרתם של רבני ערים, אך צמצמו את היקף משרתם בהתאם לסוג האוכלוסייה המקומית וצרכיה הדתיים. בעוד השופט חנן מלצר פסק בדעת מיעוט כי "אף רשות מקומית בישראל לא יכולה להישאר ללא רב עיר", פסקו הנשיאה בדימוס דורית ביניש והשופטת עדנה ארבל בדעת רוב כי ההחלטה האם למנות רב לרשות מקומית תלויה ב"צרכים הקונקרטיים של הרשות בשים לב לאופייה, גודלה ותפיסותיה החברתיות".

בפסק דין עקרוני שדן בחוקיות מינויים וסמכויותיהם של רבני ערים פסקו שלושה שופטי בג"ץ כי דרך המלך למנות רב עיר לכל רשות מקומית, ורק במקרים מסוימים ברשויות מקומיות שמספר תושביהן נמוך מ-15 אלף ניתן לצמצם את היקף משרתו. פסק הדין העקרוני ניתן במסגרת עתירתן של המועצות המקומיות ראש פינה ויסוד המעלה, שדרשו מבג"ץ לאפשר להן להתנער מחובתן בתקנות לממן את משכורות הרבנים אברהם דוידוביץ ויעקב רייצס, המכהנים כרבני עיר מזה כ-30 שנה, כי לטענתן רק מיעוט קטן מתושביהן מקיים אורח חיים דתי ונזקק לשירותי רבני הערים. שופטי בג"ץ דחו את הטענה המקוממת, ובדעת מיעוט פסק השופט מלצר כי "הדעת נותנת כי אף אם מספרם של התושבים הזקוקים במישרין ובאופן קבוע לשירותו של רב העיר הינו מצומצם יחסית, הרי שביטול משרה זו תהווה עבור אותם תושבים הנדרשים לה (ועבור האחרים, הנזקקים לפונקציה זו באופן מזדמן) – פגיעה קשה, שאין להלמה".

חרף חילוקי הדעות ביניהם, שלושת השופטים דחו פה-אחד את העתירה, ופסקו עקרונית כי "אין מקום לפסול את תקנות שירותי הדת" החדשות שנחקקו לפני כחמש שנים והמסדירות את דרכי בחירתם והתנהלותם של רבני ערים. השופט מלצר, הנשוי לאישה דתית, אף הפליג למשפט העברי כדי לבסס את מסקנתו הגורפת: "מסקנה זו מתחזקת גם נוכח העובדה כי המאטריה פה מיוחדת. הדין העברי, ככלל – אוסר על פיטוריהם של רבנים, הן מפאת חילול השם שבדבר, והן מכיוון ש'מעלין בקודש ואין מורידין בקודש'… עם זאת, בניגוד לפיטורין, ההלכה מאפשרת לקצוב מראש את תקופת כהונתם של רבנים, במקום בו קיים מנהג המורה כך… בנוסף לכך גם ההלכה עצמה מעניקה למוסד רב העיר חשיבות מסוימת, בגדרי מוסד ה'מרא דאתרא'.".

שאר טענות העותרות, שקבלו על עלות שכרם הגבוהה של רבני העיר, נידחו גם בשל העובדה כי אינן נושאות במלוא שכרם של רבני העיר, שכן משכורתו של רב העיר משולמת בעקיפין על ידי הממשלה ועל ידי הרשות המקומית. מעבר לכך, פסק עקרונית השופט מלצר כי "מינוי רב העיר – אין לראות בו בבחינת 'פגיעה' ברשות המקומית… מאחר ש'פגיעה' זו נעשית לאחר התייעצות עם מועצת הרשות המקומית, וזאת ביחס לאותו הקשר כלכלי שבגדרו היא מתרחשת".

השופט מלצר סיכם את פסק דינו הארוך והמנומק בקביעה במסמרות: "רב העיר מהווה חוליה חשובה באספקה והנגשה של שירותי הדת, במובנו הרחב של מונח זה, לתושביה היהודיים – הדתיים והחילוניים – של הרשות המקומית. הנה כי כן יש להישמר בכבודו של מוסד זה ובמי שמכהנים בו, ולא אוסיף".

אך הנשיאה בדימוס ביניש והשופטת ארבל הסתייגו כאמור בעניינים מסוימים מפסק דינו החשוב של השופט מלצר, ולמרות שהצמצום במינויים ובמשרתם של רבני ערים שהחלו שתי השופטות לא מתיישבים עם לשון החוק והתקנות – ביניש פסקה כי "יכולה אני להניח כי במרבית הרשויות המקומיות אכן נדרשת נוכחותו של רב עיר, בהיקף משרה כזה או אחר. עם זאת, וכפי שטענה המדינה בעצמה, לשונן של התקנות, כמו גם תכליתן, אינה מחייבת את מסקנתו של חברי לפיה קמה חובה למנות רב עיר לכל רשות מקומית". לשיטתן של ביניש וארבל, בעקבות העמדה התמוהה שביטאה הפרקליטות בשם השר לשירותי הדת יעקב מרגי (ש"ס) בתגובתה לעתירה, מדובר ב"סמכות רשות" ולא ב"סמכות חובה" למנות רב עיר לכל רשות מקומית, וכי ניתן לצמצם את היקף המשרה של רב עיר ואף לא למנות כלל רב עיר לעירייה או למועצה מקומית מסוימת.

השופטת ארבל הסבירה כי "הסמכות שלא למנות כלל רב לעיר כלשהי ראוי לטעמי להפעילה במקרים חריגים בלבד, זאת בדומה לעמדת המדינה בעניין. אכן, השיקול התקציבי הוא שיקול רלוונטי שאין להמעיט בערכו. עם זאת, כפי שציינו חברַי, יש ערך רב וחשיבות רבה במציאות חיינו החברתית והמשפטית בכהונת רב עיר כמו גם הסמכויות הייחודיות שהוקנו לו על פי דין. חשיבות נוספת קיימת בכך שהרב יהא קרוב לתושבי העיר, כאשר הוא מוכר להם והם מוכרים לו, ואף זמינותו ונגישותו עבורם היא מירבית. מלאכתו של רב עיר לטעמי אינה נמדדת באופן טכני רק על פי מספר תעודות הכשרות, הנישואין והפטירה שהוא מוציא. רב עיר עשוי לשמש את תושבי העיר מעבר לצרכים 'הטכניים' ולהוות מורה דרך וסמכות רוחנית ודתית עבור תושבי העיר שמעוניינים בכך, ואין מקום לסבור כי תפקידים אלו מופנים דווקא לתושביה הדתיים של העיר".

המסקנה שנקבעה לבסוף היא כאמור כדעת הרוב, של השופטות ביניש וארבל, שקיצצו במפגיע במינויים ובהיקף משרתם של רבני הערים. הפרחים, כמובן, יש לשלוח לפרקליטות המדינה – שממשיכה להודיע לבג"ץ עמדות שיש להניח כי הן מנוגדות לתכלית החוק והתקנות של השר מרגי. כעת, בעקבות פסיקת בג"ץ זו, השר מרגי סונדל מלממש את תכלית התקנות שהתקין. לכן על הפרקליטות לבקש דיון נוסף בהרכב מורחב של שופטי בג"ץ כדי לשנות את רוע הגזירה, הפוגעת בכלל ציבור שומרי המצוות והמסורת בישראל.

פורסם בשינויים בשבועון "משפחה", י"ח באייר תשע"ב, 10.5.2012, עמ' 10.

בג"ץ 6051/08

פורסם בקטגוריה Uncategorized, גיור והתבוללות, טחנות הצדק, משפט שדה | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

"אני חי כשאני לומד תורה בסוף היום"

ד"ר אבי וינרוט, אחיו הצעיר של עו"ד יעקב וינרוט ועו"ד מצליח בפני עצמו, מספר על שנות לימודיו בישיבה, על הכלים והתכונות הדרושים להצלחה במקצוע עריכת הדין ועל התרחקות המשפט בישראל מהמקורות. ראיון בנימה אישית 

 

"כשאתה יוצא מהישיבה לעולם המעשה יש הלם תרבותי". הרב הד"ר אבי וינרוט

לפני כארבע שנים חלה ד"ר אבי וינרוט כתוצאה מהידבקות בחיידק טורף והיה נתון בסכנת חיים. ברגעי האימה שחווה היה משהו מכונן. לדבריו, ברגעים האלה חווה את שבריריות הקיום האנושי ואת ארעיותו.

בהקדמה חושפנית שכתב לספרו האחרון, ושלא כדרכו, הוא מגלה טפח ומספר על האשפוז בבית החולים 'איכילוב', מרחק הליכה של דקות ספורות ממשרד עורכי הדין שוקק העשייה שלו. בלב בית החולים מצוי בית הכנסת על שם קדושי העיר קרשניק, ובו שורר מנהג כי עם סיום התפילה בליל שבת ניגש כל מתפלל בתורו לארון הקודש ומביע את משאלות לבו. "לפניי ניצב אדם שניגש לארון הקודש, לחש באין קול, ואני שמעתי כל מילה, באומרו כך: 'ריבונו של עולם, נותרו לי רק כמה ימים. הרופאים אומרים שזה הסוף. בשבת הבאה אני אצלך'. לאחר הפסקה של בכי התעשת לפתע, דפק עם האגרוף ואמר: 'אז מה! א-לוהי, נשמה שנתת בי, אתה בראתה אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה עתיד ליטלה ממני. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך'. או אז, עם עוצמת הרגש הבליחה בי באחת ההבנה שערך החיים אינו נעוץ כלל באדם – מקבל החיים – ובמה שהוא יכול לפעול בחייו. ערך החיים נעוץ בא-לוהים – נותן החיים. לכן, יש ערך רב גם לחייו של הנמצא בבית החולים במצב של חידלון מוחלט. כשמבינים את זה, משתנה כל נקודת המבט שלנו".

תובנה זו, בין השאר, הביאה לאחרונה את וינרוט לכתיבת הספר 'החיים בהלכה' (הוצאת פלדהיים). בספר הוא בוחן עקרונות יסוד הלכתיים ומקרי גבול קשים שדוחים את ערך החיים, ומתמודד עם דילמות שעולות במצבים מורכבים. "גישת ההלכה לערך החיים שונה מהגישה המשפטית", מסביר וינרוט. "הפילוסופיה המשפטית המקובלת מודדת את האדם לפי שני פרמטרים: הפוטנציאל של האדם להישגים בעתיד ומה הוא השיג עד עכשיו. לילד יש פוטנציאל גדול, לזקן יש עבר עשיר, וממילא לאדם באמצע חייו יש יתרון, שכן הוא נהנה משני חלקי המשוואה. ההלכה, לעומת זאת, לא מתייחסת לאדם רק לפי הערך של מקבל החיים, אלא לפי הערך של נותן החיים. הבורא נטע באדם נשמה שהיא חלק א-לוה ממעל, והחיים הם חלק מהאינסוף. כידוע, אינסוף כפול מאה אינו עולה בערכו על אינסוף כפול אחד. לכן, למשל, לא ניתן לדחות נפש מפני נפש.

"תובנה זו מבהירה מדוע גם רגע אחד בשלהי חייו של אדם גוסס, מחוסר הכרה, שעתידו נחרץ – חוסה תחת הערך הבלתי-מוגבל של החיים. יש לחלל שבת עבור חולה שכזה ולנסות להאריך את פתיל חייו ברגע נוסף חסר פוטנציאל שכזה", הוא מסביר.

הוויה של לימוד

האמת היא שדי מפתיע לשמוע את ד"ר אבי וינרוט מדבר על "עפר אני בחיי" ובוחל בהישגי החיים. בגיל 12 כבר היה בישיבה תיכונית, כי קפץ כיתות בבית הספר היסודי. בגיל 16 כבר הייתה לו תעודת בגרות, בגיל 19 הוסמך כרב והוציא את ספרו התורני הראשון, ואת הדוקטורט שלו הספיק לכתוב בתוך ארבעה חודשים בלבד, והוא רק בן 28. מאז הספיק לפרסם תריסר ספרים, ביניהם 'פמיניזם ויהדות' (ידיעות ספרים) ו'ספיריטואליזם ויהדות' (האוניברסיטה המשודרת), ולמעלה מ-70 מאמרים אקדמיים. את עיקר זמנו הוא מקדיש לעריכת דין בתחום האזרחי.

וינרוט (47), נשוי ואב לחמישה ילדים, נולד וגדל בנתניה למשפחה שמבחינה כלכלית מצבה היה בינוני ומטה. מבין שני אחיו המבוגרים ממנו מפורסם אחיו הגדול, ד"ריעקב וינרוט, פרקליט הצמרת שגדול ממנו ב-16 שנה. בשונה מאחיו יעקב, אבי שומר על אנונימיות תקשורתית. "בברנז'ה המשפטית יש לי השם והחשיפה שלי. אני מביא את עצמי לידי ביטוי הן בבית המשפט והן בעסקאות. יש לי לקוחות בזכות עצמי ועסקאות שיזמתי ועשיתי. כתוב בנביא 'והצנע לכת עם א-לוהיך'".

איך זה להיות בצל של אחיך המפורסם?

"זה ממש לא צל. להיפך, זה אור גדול. אני אחד המעריצים היותר גדולים של יעקב. אינני מכיר עורך דין נוסף עם יכולת קליטה מהירה שכזו, יכולת לרדת לעומקם של דברים, וכושר אדיר לבטא את הדברים באופן רהוט ומשכנע. בנוסף, האמנות האמיתית בעריכת דין היא מלאכת החקירה הנגדית, והחקירה של יעקב היא משהו שקשה לתאר. היא מתוכננת ומתוחכמת, מהירה מאוד, והעד לעתים קרובות בא לקלל ונמצא מברך. חקירה נגדית היא לאו דווקא מאבק ועימות. לפעמים עֵד מרגיש מצוין אחרי שנחקר, וכלל לא מבין מה הוא עשה לתיק במילים שאמר לתומו. החקירה היא בבחינת 'חכמה ואינה מלאכה', ויעקב הוא איש כל כך חכם".

כחניך ישיבת הרב עמיאל (היישוב החדש), ומאוחר יותר ישיבת 'עטרת ישראל' הליטאית בירושלים, נשאראבי וינרוטבן ישיבה בכל מהותו. "הכתיבה שלי משקפת את העובדה שאני פשוט יושב ולומד", הוא מאפיין. "ראש הישיבה שלי נהג לומר שבן תורה נמדד בכך שבמפגש עם חברו הוא לא שואל אותו 'מה חדש?' אלא 'מה אתה מחדש?'. אני משתדל שתהיה לי תמיד תשובה לשאלה הזו. משתדל ללמוד בעיון וגם לחדש. הלימוד והכתיבה התורנית משקפים את כל ההוויה האמיתית שלי. במקביל, אני עובד מבוקר עד לילה בעריכת דין. יש לי מחויבות לרמה מקצועית והזדהות רבה עם הלקוח. בכלל, חייבים לזכור ש'ארור עושה מלאכתו רמיה'".

איך אתה מספיק לנווט בין הכול?

"היה לי סבא חכם, שהיה אומר: 'כשאתה צריך שמישהו יעשה עבורך משהו, בחר תמיד באדם עסוק'. מי שעסוק מספיק הכול, ודווקא מי שפנוי נוטה לדחות דברים, כי אין לו מספיק ערך לחשיבות הזמן. מאז שאני זוכר את עצמי אני כל הזמן רץ כדי להספיק משהו, ומשתדל לנצל כל דקה ולהיות יעיל. יעקב אמר 'גנובתי יום וגנובתי לילה', והקוצקר אומר שהוא למד תורה כשגנב מעצמו שעות ביום ושעות בלילה. זו השיטה. אני בא הביתה בשעות הלילה המאוחרות, אחרי יום עבודה מייגע ועמוס, עייף ורצוץ, ובמקום להירגע בכורסא ולנוח אני מרגיש מחויב לשבת לשולחן ללמוד, להכין את השיעור ב'דף היומי', וגם משתדל לכתוב מאמר או ספר, להכין הרצאות לאוניברסיטה, לפורומים לשופטים ולעוזרים משפטיים. אין לי רגע לעצמי. אין לי רגע דל. אבל, נכון – גם אין לי שלוות הנפש, וזה מחיר כבד", הוא מודה.

"לימוד התורה הוא בריחה שלי מהשחיקה שקיימת בפרקטיקה המשפטית ברמה בלתי סבירה. אם אתה עורך דין שעובד במקצוענות רבה אתה נשחק עם הזמן. הדרך היחידה שלי להישמר משחיקה היא השעות האלו בעולם הרוח שלי, כשאני כותב מאמר, לומד עם חברותא או מבין סברה טובה. שם אני חי".

רק לא אתוס

את ההתמחות שלו התחיל ד"ר וינרוט אצל עו"ד חנן מלצר, כיום שופט בבית המשפט העליון, לאחר שזה הוקסם מהופעתו של הבחור הצעיר במשפט מבוים שנערך באוניברסיטת בר-אילן שמלצר נמנה על שופטיו. "לא רק שקיבלת 100, אתה מוזמן להיות המתמחה שלי", אמר לו אז מלצר. "כל כך שמחתי ויצאתי מגדרי", הוא משתף בהתלהבות. בשנה השנייה התמחה במשרדו של ד"ר אמנון גולדנברג המנוח. עם קבלת רישיון עריכת הדין שלו החל לעבוד במשרד שייסד אחיו יעקב. "עבדתי קשה מהיום הראשון", הוא מספר.

וינרוט ייצג במשרד, בין שאר הגופים הגדולים, גם חברות ממשלתיות, תחום משפטי שהיה אז בגדר קרקע בתולה. הוא החליט לכתוב דוקטורט בנושא באוניברסיטת תל-אביב, כשהמנחה שלו הוא דיקן הפקולטה למשפטים פרופ' אריאל רוזן-צבי המנוח, מהדמויות המשפיעות במשפט הישראלי. "ביקשתי ממנו שלא יספרו לי פרק זמן מינימלי של כך וכך שנים לכתיבת הדוקטורט, כי אני רוצה להיות דוקטור בעודי צעיר", הוא מספר. רוזן-צבי אמר לו: '"אבי, תרשה לי לאכזב אותך. אתה תהיה דוקטור מהר מאוד לפי הקצב שלך, אבל ביום שתקבל את הדוקטורט – צעיר כבר לא תהיה".

את הדוקטורט כתב באוניברסיטת מונטריאול בקנדה, באירוח פרופ'ארווין קוטלר, שר המשפטים לשעבר של קנדה המתגורר כיום בישראל. "איש יקר וחם, בעל כישרונות נדירים", הוא מעיד עליו. בדוקטורט שכתב החיל את עקרונות המשפט המנהלי על חברות ממשלתיות. מעניינת גישתו לעצם הצורך להיות דוקטור. "ההתמחות בתחום מסוים חשובה ביותר במקצוע שלנו", מסביר וינרוט. "אבל היה כאן גם היבט נוסף. כשיבוא מישהו ויגיד לי שהוא דוקטור, או שהוא רב, אוכל לומר לו 'יופי ר' יהודי – זה גם אני. עכשיו בוא נדבר לגופו של עניין'".

אבי מצטט מאריסטו שטיעון יכול לשכנע בגלל שלושה גורמים: פאתוס, לוגוס ואתוס. הפאתוס הוא צורת הנאום המדברת ללב ומשכנעת את החושים. הלוגוס הוא הלוגיקה שבה האמת מדברת בעד עצמה, והאתוס הוא קבלת הדברים מכיוון שפלוני אמרם ודבריו חייבים להיות אמת. "לוגוס ואפילו פאתוס הם מסוג הדברים שניתן לקבל. אבל אתוס, ממש לא. כשאתה יוצא מהישיבה לעולם המעשה יש הלם תרבותי. מעיון חריף שבו הכלל הוא 'קבל האמת ממי שאמרה' אתה בא לעולם שבו חשוב איך אתה לבוש כשאתה אומר את הדברים".

אז אין לדוקטור ולרב כל עניין אינטלקטואלי בתחומי התמחותם?

"בוודאי שיש להם עניין אינטלקטואלי. עריכת מחקר, חשיבה וכתיבת דוקטורט הן תענוג אינטלקטואלי כביר ונשימת אוויר פסגות, אבל מה שעושה אותך לבר-סמכא זה צבירת ניסיון והפעלת שכל ישר. לא פעם תראה עורך דין שאין לו האינסטינקט המשפטי הנכון בתיק רק בגלל שהוא מסובך עם עצמו ולא חושב מהר ונכון. בבית המשפט צריך לחשוב מהר ונכון, עם הרבה שכל ישר, אסטרטגיה וראיית מרחב, וכמובן עם אינסטינקטים נכונים".

וינרוט מגדיר את היכולות שהופכות עורך דין לטוב, ושוב, מונחי החשיבה שלו לקוחים מספסלי הישיבה. "למדנות, להבדיל מפלפול, תלויה גם באישיות של האדם". ומכאן הישר לעולם המשפט: "להיות ברמה משפטית גבוהה זה לדעת לנתח נכון את העיקר שנברר מהטפל. זה עושה את כל התיק. כשאדם מסוגל להכין טיעון כשהוא מתמקד בדברים החשובים באמת – הוא עשוי לזכות בתיק", הוא מעיד מניסיונו.

עבדות משפטית

וינרוט רואה במקצוע דבר טוטאלי, שחייבים להתמסר אליו במשך שעות רבות. "אינך יכול להיות ברמה מקצועית מסוימת בלי לצבור ניסיון בפרקטיקה של כמות תיקים משפטיים מורכבים וכל הזמן להתעדכן בהתפתחויות בפסיקה. גם אינך יכול לשמור על רמה מסוימת בלי לתת שירות טוטאלי ללקוח, כלומר להזדהות באמת עם המצוקה שלו ולהעמיד לרשותו את כל כלי הניתוח המשפטיים. כדי לתת את כל הדברים האלה נדרשת הקרבה עצמית במשך תקופות ושעות ארוכות. זה סוג מסוים של עבדות. זה לא שלעורך דין יש משרד, אלא שלמשרד יש עורך דין".

איך היה המעבר מעולם התורה לעולם המשפט החילוני?

"זה מעבר קשה וכמעט בלתי אפשרי. הוא דומה לחציית הרוביקון, מכיוון שאתה עובר במעבר חד מחממה לשדה מוקשים. אתה עובר ממקום שבו ככל שיש תחרות היא בבחינת 'קנאת סופרים' ולא מעבר לזה, למקום שבו אתה נאבק בשדה קרב בחיי היומיום".

האם התחרות הפרועה בשוק עורכי הדין לא גורמת לרדידות ולפחיתות מקצועית?

"הפיחות לא מפריע אם אתה לא נדבק ממנו. כשאתה נותן שירות באיכות גבוהה – העובדה שעומדים מולך מאה איש שנותנים את אותו השירות באיכות נמוכה לא מעלה ולא מורידה. כמו שאמר פעם רב חשוב, 'ידע הוא כמו קופסת בשמים, גם כשהיא סגורה – הריח נודף'. מאוד מהר מתגלות האיכויות של אדם. מספיק שהוא פותח את הפה אחת לכמה זמן וכבר יודעים מיהו ומהו. הציבור לא טיפש, והוא מגלה מהר מאוד מי ייתן לו את השירות המשפטי מכל הלב וברמה גבוהה. לכן, העובדה שיש אנשים רבים במקצוע לא מפחיתה את הצורך לפנות לאדם שנותן שירות איכותי יותר. לעומת זאת, נראה לכאורה שהעובדה שיש הרבה עורכי דין עוזרת לחברה. מה גם שהרבה אנשים לומדים משפטים ולא עוסקים בתחום. משפטים הוא מקצוע בסיס שניתן לפתח ממנו התמחויות".

אינך מזהה כל בעיה בגידול המואץ במספר עורכי הדין בארץ?

"הבעיה היחידה היא ש'ידע קטן הוא סיכון גדול', כמאמר הפתגם האנגלי. קורה לפעמים שאדם חושב שהוא יודע תחום מסוים, והוא אכן יודע אותו כמעט טוב, והכמעט הזה הוא אסון. אי-ידיעה יסודית עלולה להסב נזק עצום. כאן אני מזהה סיכון. אבל יש במשרדים מסוימים מסורת מיוחדת ושיטת עבודה שלא נותנים לך לעשות מלאכה לא ראויה. הרבה פעמים אני רואה משפטנים שמפליאים אותי בידע ובניסיון שלהם לאחר מספר שנים בפרקטיקה, למרות שמקום לימודם לא נחשב למבוקש. זה גם תלוי הרבה מאוד באדם".

קתרזיס של האמת

אבי וינרוטהוא היועץ המשפטי של מד"א ושל עמידר, והוא עומד מאחורי עסקאות נדל"ן מהגדולות בארץ. התמחות מיוחדת הוא פיתח בתחום הבנקאות. מאמר חדש שפרסם בכתב העת 'משפט ועסקים' דן בשאלת חובתו של בנק כלפי הלקוח בתקופת קריסה כלכלית. הוא התעורר לכתיבת המאמר בעקבות ייצוג של לקוח שהבנק לקח ממנו את כל תיקי ההשקעות וגם תבע אותו במיליוני שקלים בהליכי פשיטת רגל. לאחר הליך ממצה, פסק השופט יורם דנציגר שהבנק חייב בחובת אמון ללקוח ובתקופות משבר הוא איננו יכול לממש תיקי השקעות. הבנק אף חויב להחזיר ללקוח ארבעה מיליון שקלים. "אין שמחה גדולה יותר מזכייה בתיק שבו שאתה לוקח מצב של מצוקה אישית ועוזר לאדם להיוושע ממנה, בבחינת להציל עשוק מיד עושקו. לפעמים זה לא רק תיק – אלו חיים שלמים שתלויים בו, וצריך להושיט יד ולעזור".

וההליך המשפטי הוא הדרך הראויה לעזור?

"במקרים רבים, בהחלט כן. לפעמים הפתרון היחיד הוא לא פשרה, אלא דווקא דיון. זה קתרזיס מוחלט של האמת והרגשות, המביא לפתרון הבעיה בשורשה. בנוסף, אין לעורך דין הנאה גדולה יותר מחקירה נגדית טובה. אתה רואה את האדם מספר סיפור וטווה רשת שהיא בסופו של דבר קורי עכביש. בחקירה הנגדית היא לא נפרמת, אלא נקרעת באחת על דוכן העדים. במקרה זה האיש הזה עומד נבוך כמי שסיפר סיפורי בדים, כשהמשמעות המעשית היא גניבת כסף וגרימת עוול. את הדברים האלה צריך לחשוף. מסכות צריך לקרוע. זאת בהחלט הצלת עשוק מידי עושקו".

כמי שבא מעולם של אמת אחת, אתה שלם עם האמת היחסית בבית המשפט?

"זה שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ותמיד האמת בבית המשפט היא יחסית, זה דבר בלתי נמנע. האדם יראה לעיניים ולא ללבב. איננו יכולים יותר מזה. בחינת סודות הלב – לפעמים רק מטעה". להמחשה הוא מספר על מקרה מעניין: "מלטשת יהלומים נפרצה ונשדדה, אבל חברת הביטוח לא רצתה לשלם לבעלים בטענה שמדובר בפריצה של אדם מתוך העסק והדבר לא נכלל בפוליסה. חברת הביטוח ניצלה בבית המשפט את האפשרות לשלוח את כל עובדי המלטשה לפוליגרף. במשפט אזרחי זה מותר בהסכמת הצדדים, וכאן הייתה הסכמה כזו שנקבעה בפוליסת הביטוח. כעת נוצרה בעיה, כי מספיק שאחד העובדים יתרגש ואנה אתה בא. בעל המלטשה ניחן בעורך דין שבחר בטריק של הוספת השאלה: 'האם את/ה בגדת אי-פעם בבן/ת הזוג?'. 34 הנשאלים ענו כולם לא, וכולם נמצאו דוברי שקר. עורך הדין טען בבית המשפט שאת ממצאי הפוליגרף הזה צריך לזרוק לים, שהרי לא ייתכן שאין צדיק אחד בסדום. הפוליגרף לא עשה כל רושם, והוא זכה בתיק. בפועל, מספיק שהשאלה מרגשת את הנשאל כדי שהפוליגרף ישתבש. כשאתה מנסה ללכת לבדיקת הלב והאישיות של האדם, אתה לעתים רק משבש את חקר האמת.

"את הדבר הזה לא מלמדים בשום פקולטה למשפטים. מקור הדברים בשכל ישר. בישיבה מלמדים אותך לחשוב עם שכל ישר".

אז הלמדנות הישיבתית מעלה את האיכות המקצועית?

"אין ספק. איכות באה משני מקורות: כלי חשיבה ומיומנות חשיבה. גם אם האדם חכם, אבל לא לימדו אותו לחשוב נכון, זה ניכר באיכות שלו".

ומי לימד אותך לחשוב נכון?

"הישיבה הקדושה. משם באתי. אני זוכר כשבגיל 12 הגעתי ללמוד בישיבת 'היישוב החדש' בתל אביב, ראש הישיבההרב קולודיצקיהעמיד אותי לפני כל הכיתה ודרש שאסביר את המושג 'ידות קידושין'. מטבע הדברים, ילד בן 12 מתקשה להגיע לרמת הפשטה וביטוי שבכוחה יוכל להסביר שמדובר באמירה שכשלעצמה לא אומרת דבר, אבל ביחד עם ההקשר והנסיבות היא מבטאת כוונה ברורה ולכן יוצרת קידושין.הרב קולודיצקידרש שאסביר שוב ושוב, ובפעם השביעית הצלחתי להסביר את זה כך. מה שלמדתי שם לפני הלוח לא היה רק מהן 'ידות קידושין', אלא איך להתבטא, איך לחשוב. ובעיקר – איך להתבטא תחת לחץ. אין אחד שלמד ב'יישוב' ולא הוחתם בו חותם מהשוט השכלי הזה. זה דבר שלקחתי איתי לעתיד.

"מאוחר יותר, כשבאתי ללמוד בישיבת 'עטרת ישראל', למדתי בבין-הזמנים של תשרי את מסכת ברכות מצד לצד, גמרא ורש"י. כשחזרתי לישיבה נשאלתי על ידי ראש הישיבה,הרב ברוךמרדכי אזרחי, מה עשיתי בבין-הזמנים. שמחתי להגיד שהתמדתי גם בבית ולמדתי את כל מסכת ברכות. ראש הישיבה צמצם גבות ושאל 'רגע, אתה למדת עם התוספות או בלי?'. אמרתי לו שבלי התוספות. ואז הוא אמר לי: 'אוי ואבוי אבי. אתה עלול להתרגל ללמוד בלי ראש! אני מעדיף שתלמד 10 דפים עם תוספות ולא 60 דפים בלי!'. זאת הצלפה נוספת ושיעור לחיים שקיבלתי בעולם התורה בגיל 16. מאז ועד היום, כשאני נדרש ללמוד נושא כלשהו אני משתדל ללמוד אותו בעיון ומנסה תמיד 'לחשוב מחוץ לקופסא'. אגב, אני לא אוהב את הביטוי הזה, כי להיות מקורי זה חשוב רק אם אתה עם שכל ישר, אחרת אתה מתפלפל סתם. בעידן של היום אתה נחשף לידע עצום, אבל ברמה שטחית-של ויקיפדיה.  למדן הוא לא מי שענה 10 פעמים נכון על שאלה, אלא מי שענה נכון בעשר פעמים מתוך עשר, משום שהפעיל שכל ישר. זו דרך חשיבה שהופכת להיות חלק ממך, אחרי שמלמדים אותך בישיבה איך לחשוב, על פי צורת החשיבה של גאוני ישראל. זהו ערך חשוב לחיים: לחשוב לעומק, לנתח את הדברים ולהסתכל על הדברים מכמה זוויות ראייה".

אפשר לקחת את צורת החשיבה הזאת לעולם המעשה המשפטי?

"כמובן שההתנסחות וכלי העבודה הם שונים לגמרי, אבל אם אתה שומר בתוכך את אש הבערה של הלמדנות ואתה חושב עם שכל ישר, יש לך מוצר טוב למכור! כשאדם הולך בדרך המלך, הוא בדרך כלל מגיע למחוזות נכונים".

מרחב מחיה רוחני

במבט לאחור, אין לך נקיפות מצפון על שהקדשת 20 שנה מחייך לפרקטיקה המשפטית ולמחקר אקדמי בעוד שיכולת להיות היום, נאמר, ראש ישיבה מצליח?

"אני לא יודע אם הייתי נעשה ראש ישיבה או ר"מ, אבל עכשיו אתה זורה לי מלח על פצע פתוח. לא עזבתי את הישיבה בשמחה אלא בכאב שמלווה אותי כל חיי. למרות שאני משלב תורה עם דרך ארץ וזו המסורת של משפחתי, של אסכולת הרש"ר הירש – להיות "טוב לא-לוהים ולאדם" – כואב לי מאוד שאינני יכול להיות צורב אמיתי. בחיים האמיתיים שלי אני נהנה ללמוד תורה כמימוש עצמי. אני עובד כל היום כמשפטן, אבל אני חי כשאני לומד תורה בסוף היום. מאוד הייתי רוצה ללמוד פי עשרה יותר, לתת הרבה יותר שיעורים ולהתפתח בלימוד כמו החברים והחברותות שלי, שרבים מהם היום ראשי ישיבות וגדולים בתורה. אני מרגיש חסך עצום בתחום הזה, ומנחם את עצמי בכך שיום אחד אגיע למנוחה ולנחלה. אין ספק שאם היה לי יותר זמן היה לי יותר תוצר רוחני. בינתיים, כל רגע שאני לא עוסק בפרקטיקה המשפטית מוקדש להוראה וללימוד. פסגת החלומות שלי היא שתהיה לי תשובה אחרת לגמרי לשאלה ששאלת".

למה אתה מצטער כשאתה משלב היטב בין תורה לדרך ארץ?

"הכלל הוא שאדם זקוק למרחב מחיה. אם תשים אדם בצינוק, הוא יסבול גם אם תיתן לו את כל צרכיו הפיזיים. הדברים נכונים גם במישור הרוחני. אדם זקוק למרחב מחיה רוחני, ולכן גם אם אתה רואה שצרכים רוחניים מסופקים ברמה מסוימת, השאלה תמיד היא האם יש לך גם את מרחב המחיה הדרוש לך. בהקשר הזה אני מרגיש חסך גדול מאוד. אנחנו במשרד מנסים לפצות על כך בעשייה של חסד".

עשייה של חסד?

"הרבמאיר חדש, המשגיח הרוחני בישיבת 'עטרת ישראל', פגש פעם חבר ילדות שהיה בעל חברת משאיות בצפון. אדם אמיד שהתרחק מלימוד התורה. כשהשניים נפגשו שאל אותוהרב חדשאיך הוא מסכם את חייו, והחבר הזה ענה לו 'מה אגיד לך, מאיר. אתה לא אוכל מסמרים ואני לא אוכל זהב. אתה נשארת עם תורה ואני נשארתי בלי'. המשפט הזה מהדהד אצלי עד היום, כי בסופו של יום שניהם חיו חיים בלי שחשו מחסור פיזי, אבל מבחינה רוחנית תהום פעורה ביניהם. והשאלה היא מה האידיאל שלך. אם אתה עוזב את עולם הישיבה מתוך שאיפה לעשות כסף, אז בעצם גם כשישבת בישיבה חשבת על כסף. ואז אתה תראה שאיש כזה לא יעשה חסד במלאכתו כעורך דין ולא יטפל בתיקים שלא מניבים לו שכר, ובמידה מסוימת ינטוש את עולם התורה. לעומת זאת, כשאתה עוזב את הישיבה עם כאב גדול, והאידיאל נשאר תמיד תורה, אז אתה תראה הרבה תיקי חסד, כאיזשהו פיצוי".

פרויקט המשפט העברי

עד כמה אתה שבע רצון מהחלת המשפט העברי בישראל כיום?

"המשפט העברי נמצא בנסיגה חמורה. השופט זילברג כתב פעם ש'צביעות היא קידה שקד הרוע כלפי היושר', מפני שהוא מבין שצריך להיות ישר ולכן מתחזה לכזה. היום כבר אין אפילו הג'סטה של הקידה. נטשו לגמרי את המשפט העברי. בתחילת הדרך היו שופטים שגם אם לא קיבלו את סמכות המשפט העברי, פנו אליו כמקור השראה והכירו אותו מבית גידולם. כשבא חוק 'יסודות המשפט' היו שחשבו שנשמעו פעמי המשיח ובאים לקחת את המשפט העברי כמקור השראה גדול. מאוחר יותר נערך ויכוח ענקים בין השופטים מנחם אלון ואהרן ברק. אלון יישם רכיבים מהמשפט העברי בפסיקת בית המשפט העליון וברק דרש לצמצם זאת רק למקרים מסוימים. אבל, התקופה הזאת חלפה ודומה כאילו נכנעו באין קול. אם קודם לפחות רצו, כולם או חלקם, לפנות למשפט העברי כמקור השראה, היום אתה רואה בפסיקה לכל היותר מטאפורות. מצטטים איזה פסוק בתור קישוט יפה, אבל לא כמקור השראה. מלבד כמה נקודות אור, כמו השופטים אליקים רובינשטיין וניל הנדל בעליון ומשה דרורי במחוזי בירושלים, שהמשפט העברי הוא בית הגידול שלהם, נדיר למצוא כיום פסיקה הרואה במשפט העברי מודל השראה. התופעה הולכת ונעלמת בשכבות השיפוט השונות, וגם לא רואים אותה כאידיאל.

"כשאלון הספיד את זילברג הוא סיפר כיצד פתח פסק דין של זילברג בהיותו עורך דין צעיר וראה סברה של 'קצות החושן' כמקור השראה לפסיקתו. ואז הוא פתאום הרגיש בבית. היום קשה להרגיש בבית, כי מהבית שלנו לא נשאר אפילו חלון. אין אפילו סמל, ואיש לא מתיימר להכניס את ניחוחות הבית לתוך הפסיקה. אינך רואה יותר את אותה אהבה שאלון זיהה אצל זילברג, וגם לא משתוקקים לכך יותר".

מה עושים כדי לתקן את המצב העגום?

"קטונתי. אולי הפתרון יימצא בהכרה גדולה יותר של השופטים את המשפט העברי. צריך אולי לייסד אנציקלופדיה של המשפט העברי, בדומה לאנציקלופדיה התלמודית, שבה יהיו ערכים משפטיים מהמשפט הכללי הנסקרים על פי יסודות המשפט העברי. הערכים האלה ייתנו לא רק ידע, אלא גם כלי חשיבה. זה פרויקט עצום שמי שירים אותו יעשה שירות עצום לעולם המשפט בישראל. צריך להאהיב את התורה וללמוד אותה בצורה שבה אנחנו למדנו בישיבות. כיום תחומי ההוראה שלי הם משפט ציבורי ודיני בנקאות, אבל כשלימדתי קורס בדיני גנבה וגזלה במשפט העברי הכנסתי ממיטב הלמדנות הישיבתית וגיליתי תופעה מדהימה. מדובר היה בקורס בחירה באוניברסיטת תל אביב, וגדשו אותו עשרות סטודנטים וסטודנטיות חילונים שנהנו וישבו מרותקים. הם הבינו קצות-החושן ונתיבות ורבי עקיבא איגר, ושלטו בחומר באופן נפלא, מה שלימד אותי שהבעיה איננה בציבור המשפטנים אלא בדרך שבה מעבירים את הידע. צריך להנגיש את הדברים לקהל היעד, להראות את העומק המחשבתי, ואז אתה רואה כמה אנשים נהנים ורוצים ללמוד ולדעת. זאת משימה לאומית לעשות את הדברים קרובים לשכל ולרגש".

פורסם לראשונה במוסף "צדק" של העיתון "מקור ראשון", 8.7.2011 ו' בתמוז תשע"א

פורסם בקטגוריה חרדים ישראלים, ראיונות עם משפטנים, שיחה אישית | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

מבחן ביטון – אפליית המזרחים במשפט הישראלי

אל תיקחו את ד"ר יפעת ביטון – משפטנית מצליחה שזכתה לאחרונה בפרס על מאמר בנושא מצבם של המזרחים במערכת המשפט – כדוגמא. המעמד שאליו הגיעה רק חושף לדעתה את הפוטנציאל המוחמץ של המזרחים בישראל הסובלים מאפליה חברתית: "ככל שנשתוק יותר כך האפליה הזאת תמשיך לחלחל למטה כמו פצע פתוח, ותפורר את החברה"

"הפער נותר משמעותי גם כיום". ד"ר יפעת ביטון

בתחילת לימודי התואר הראשון שלה במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים לפני כעשור, שמעה הסטודנטית יפעת ביטון שני קורסים אינטנסיביים שעסקו בדיני חוזים ובמשפט הפלילי. בקורס על המשפט הפלילי היא "הרגישה בבית". פסקי הדין הנלמדים, שנקראים על שם הנאשמים, היו תורג'מן, מלכה, אזולאי, סולטני, בוזגלו, סעדיה, משולם, גדיסי וכיוצא באלה. לעומת זאת, כאשר נכנסה לקורס בדיני חוזים, שמות פסקי הדין ששמעה בכיתה היו בוקובסקי והרשקוביץ', ועוד רשימת שמות משפחה אשכנזים מובהקים. באחת הפעמים שהגיעה לקורס בדיני חוזים נזדקרו אוזנייה למשמע פסק הדין שעוסק בעניינם של ביטון נגד מזרחי. הסטודנטית המזרחית מהפריפריה נורא התרגשה שסוף כל סוף המזרחים גם עושים חוזים ולא רק שודדים, אלא שחיש מהר הסתבר לה כי נושא השיעור הוא על חוזה בלתי חוקי…

"הסיפור הזה מסמל בעיני הכול", אומרת במבט לאחור ד"ר יפעת ביטון בשיחה עם 'מקור ראשון', לרגל קבלת פרס צגלה לשנת תשע"א למאמר המצטיין של חברי סגל צעירים, שנערך השבוע באוניברסיטת תל אביב. הפרס הכספי ניתן לה על מאמרה החלוצי בנושא מצבם של המזרחים במשפט, שיתפרסם בקרוב בכתב העת "משפטים" של הפקולטה למשפטים בירושלים. "המאמר ראוי לפרס בשל חדשנותו וחשיבותו הציבורית הגדולה", כתבו חברי ועדת הפרס. "המאמר דן באופן שבו התייחס בעבר ומתייחס כיום המשפט הישראלי לאוכלוסייה המזרחית בארץ. למרבה הפלא, למרות שהשאלה הזאת זכתה לעניין רב במחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי הישראלי, עד כה לא נערך בה דיון מקיף במסגרת הספרות המחקרית המשפטית – בהתחשב בכך שהקטגוריה של הפליית מזרחים אינה מוכרת להלכה במשפט הישראלי… המאמר סוקר את הפסיקה משנות ה-80 ואת החוק האוסר על הפליה משנת 2000, אשר אף הוא לא מכיר במפורש באיסור הפלייה של מזרחים. המאמר משלב בין דיון תיאורטי בסיבות בגינן הסוגיה של אפליית מזרחים לא זכתה לתשומת לב של ממש במשפט הישראלי ועם הצעות מעשיות לרפורמה בדיו הקיים. שילוב זה הופך את המאמר לנקודת מוצא חשובה של כל עיסוק עתידי בנושא, שלא ניתן להפריז בחשיבותו".

ביטון עצמה הסבירה בטקס החגיגי כי "המזרחים לא נמצאים במשפט; הם חלק בחברה הישראלית וככה הם גם מיוצגים בבתי המשפט. אני מאפיינת את התופעה הזאת במאמרי כ'דינמיקה של הכחשה', שבה קבוצה אחת בחברה הישראלית מתמודדת עם הקשיים שמערימה כנגדה הקבוצה האחרת, המערבית והאשכנזית".

"יפעת כתבה מאמר עשיר ומורכב, המשלב תיאוריה עם דוקטרינה", אומר פרופ' מני מאוטנר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שמחקריו עוסקים בקשר בין המשפט לתרבות. "זהו מאמר חלוצי שיהיה הבסיס לדיון על מעמד המזרחים במשפט. מעניין כיצד בשלב כל כך מאוחר בדיון, זה הבסיס", הוא מותח ביקורת מרומזת על מערכת המשפט המדירה מתוכה את המזרחים. פרופ' מאוטנר מסביר שבחמישים השנים האחרונות ישנו מעבר מפוליטיקה של מעמד לפוליטיקה של זהות. לדבריו, למזרחים בישראל, שמצבם מוחלש בכל הפרמטרים הקיומיים והחברתיים ביחס לאוכלוסיות אחרות, יש רכיב זהות פעיל של המזרחיות. "כך המזרחים תופסים את עצמם וכך גם אנחנו תופסים אותם", הוא מסביר. "הם אולי משפרים לאורך 60 שנות קיומה של המדינה את מצבם כל הזמן, אבל הם רצים במעלה המדרגות היורדות. הם מוצאים את עצמם למטה, כי הקבוצות האחרות שלידם משפרות את מצבם עוד יותר".

על דלתות מועדון השייכות

"במובנים מסוימים יש מזרחים במשפט, והמובנים האלה רחוקים מלהיות חיוביים" מצהירה ד"ר ביטון בשיחתנו. עלינו להתרחק מתפיסת השוויון המקובלת במשפט, לפיה אין לשפוט אנשים לפי מרכיבי זהותם כמו צבע עור ומוצא אתני. התפיסה השיפוטית שנקראת 'עיוורון צבעים' היא תפיסה פוגענית שמביאה לחוסר שוויון בין אנשים ומתעלמת מהמרכיב החשוב המתבטא ביחסי הכוח הנבדלים ביניהם. למשל, כשבוחנים שני מועמדים לפני התיכון שבו הם למדו ולכן ציוני הבגרות של אחד מהם יותר גבוהים, זה נראה כבחינה שיפוטית של נתוני המועמדים אבל למעשה מדובר בבחינה מוטה לחלוטין שכן לאדם אחד ישנה יכולת ואפשרות ללמוד בתיכון הטוב יותר ולאדם אחר אין ברמה המערכתית כל יכולת להתקבל לתיכון כזה ולהשיג ציונים בהתאם. בכך אנחנו מחמיצים בבחינת המועמד את האיכותיות האמיתיות שלו. זה לא נכון מבחינה הגיונית, שלא לדבר על צדק והגינות. כדי להגיע לשוויון בחברה יש לבחון את נתוני הפתיחה בהקשר רחב יותר. יש להתייחס לנתונים של יחסי כוח חברתי ולהעריך את התוצאה הסופית מנקודת הזמן לאחור על האיכויות של המועמדים".

אלא שהמחקר של ד"ר ביטון מתייחס בעיקר לתופעה אחרת של היעדר שוויון חברתי בארץ ביחס למזרחים. "כאשר מזהים פורמלית קבוצה מובחנת המשפט יודע לחזק אותה דרך כללים שאוסרים אפליה. דוגמה לקבוצה שמזוהה פורמלית היא קבוצת הנשים, שלטובתה קיימת חקיקת מגן. אך המזרחים אינם מזוהים פורמלית. מסיבה זו אין להם נוכחות ברמה המשפטית כמו שיש לערבים, לנשים ולבעלי מוגבלויות".

בישראל יש חוק, שבימים אלה חוגג עשור לקיומו, שאוסר הפליה בכניסה למקומות בילוי בשל חזות מזרחית. החוק, שהגיע אחרי 50 שנות אפליה, מנסה להתמודד עם המצב שבו המזרחים הופלו לרעה בעיקר בכניסה למועדונים. במסגרת החוק מנהלים צעירים ממוצא מזרחי את מאבקם לשוויון ומאתגרים את שקיפותם המשפטית. מהמחקר שערכה ד"ר ביטון ומתפרסם כאן לראשונה עולה כי חוק איסור ההפליה, המופעל בעיקר נגד בעלי מועדונים ובאופן מובהק על ידי המזרחים, מגשים בדיוק את ההיסטוריה שלו. המזרחים הם קבוצת המטרה של החוק ובמובן הזה החוק השיג את תכליתו והם אלה שמשתמשים בו לטובת מעמדם החברתי לעומת האתיופים והערבים. החוק מופעל באופן מובהק להגשת תביעות על ידי מזרחים נגד הפלייתם, ואלה מהוות 69% מכלל התביעות מכוח החוק. במסגרת זו, תביעותיהם מופנות באופן שיטתי נגד בעלי מועדונים, בשל אי-הכנסתם אליהם, והמחקר מגלה כי 79% מהתביעות נגד המועדונים הוגשו בידי גברים מזרחים. ממחקרה של ביטון עולה כי מתוך 46 פסקי דין שעוסקים בתביעות בגין אי-כניסה למועדונים על רקע מוצא מזרחי, התקבלו 25 תביעות, המהוות 54%, לעומת 21 תביעות שנדחו ומהוות 46%.

הטענה היותר מורכבת של המחקר היא שלהבדיל מהאתיופים והערבים, המזרחים מרגישים יותר קרובים לצלחת כור ההיתוך. להבדיל מקבוצות אחרות, המזרחים מאמינים שהם יכולים להגיע לעמדות מפתח בכירות במדינה, אך דווקא משום כך הם זוכים ליותר דחיות. המזרחים מתדפקים על דלתות המועדון החברתי, מבקשים להיכנס אליו, להיות שייכים, להיות חלק מהקבוצה העולצת שבפנים, אולם הדלת לעולם השייכוּת נטרקת בפניהם. הם לא מתקבלים, לא "מקובלים", ונותרים דחויים במובן הבסיסי ביותר.

גם במערכת החינוך האפליה קיימת. על פי מחקרים שביטון מביאה, סטטיסטיקות מגלות כי נגישותם של המזרחים למערכת החינוך וייצוגם בה הם דלים. הבדלים של עשרות אחוזים קיימים במספר הזכאים לתעודת בגרות בערים בהן עיקר האוכלוסייה אשכנזית, ובערים בהן הרוב המכריע הוא מזרחי, כבעיירות הפיתוח. מחקר שנעשה בבתי ספר אינטגרטיביים גילה חלוקה אתנית ברורה גם בתוך כתלי בית הספר: במסלולים המדעיים-מחוזקים ישנו יתר-ייצוג של אשכנזים, בעוד שבמסלולי הביניים והנמוכים, האוצרים פוטנציאל מוגבל להתקדמות חברתית, יתר-ייצוג זה הופך של המזרחים. "זאת תעודת בגרות שהם יכולים לעשות ממנה עפיפון ולשלוח למימי הירקון", טוענת ביטון. "אין מה לעשות עם תעודת בגרות מינימליסטית. לא ניתן להתקבל איתה לשום מוסד אקדמי".

דפוסי ההפליה נמשכים גם לתחום החינוך הגבוה: בעוד ש-31% מהזכאים לתעודת בגרות ממוצא אשכנזי מתקבלים לאוניברסיטה, רק 22% מתקבלים מהמגזר המזרחי. במדרג האקדמי הגבוה ביותר – הסגל האקדמי באוניברסיטאות המחקר – הפערים חמורים במיוחד; שם מגיע ייצוגם של מזרחים לתשעה אחוז לבד, ושל נשים מזרחיות לכחצי אחוז בלבד.

על רקע זה, אין זה מפתיע לגלות במחקר כי רק כשישה אחוז מסגל האקדמיה המשפטית בארץ מורכב ממזרחים ומזרחיות. ובמספרים: רק 19 מתוך 316 מרצים ב-12 בתי הספר ללימודי המשפטים בארץ הם ממוצא מזרחי. ב-2008 ניסה כתב העיתון "מעריב", אורי וייס, להשיג את נתוני מוצאם של שופטי ושופטות ישראל. הערכת העיתון היתה כי ניתן יהיה למצוא מיעוט חסר פרופורציה של שופטים ושופטות אלה ממוצא מזרחי. למרות פנייתו של יו"ר לשכת עורכי הדין לנשיאי בתי המשפט לסייע במתן הערכה על זהותם העדתית של השופטים שתחת פיקוחם, נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה סיכלה את שיתוף הפעולה ואסרה על השופטים לסייע למיזם התחקירי של העיתון.

למרות המוצא

כהמשך ישיר לנחיתותם במרחב החינוכי, מזרחים סובלים מדפוס נמשך והולך של נחיתות גם בשוק העבודה. רק 29% מהמזרחים נמצאים בשוק העבודה הניהולי-אקדמי, לעומת 59% אשכנזים. בשוק עבודות הצווארון הכחול מזהים החוקרים נתח משמעותי של 40% למול 22% מועסקים אשכנזים. הבדל זה ניכר גם במקצועות השירותיים, במכירות ובפקידות, שם החלוקה היא של 23% אשכנזים, למול 30% מזרחים.

לא בכדי שיעור העוני אצל מזרחים גדול כמעט פי שלושה לעומת אשכנזים. מחקר שבחן סיכויי קבלה לראיון עבודה על סמך שליחת טפסי "קורות חיים" זהים, שכל השוני ביניהם היה שם המועמד המעיד על מוצא מזרחי/אשכנזי מובהק, העלה כי לאשכנזים סיכוי גדול יותר ב-34% להתקבל לראיון עבודה מאשר למזרחים. אין פלא שבקבוצת המובטלים ייצוגם של המזרחים חסר כל פרופורציה לחלקם היחסי באוכלוסיה, ועולה כדי פי חמישה מייצוגם של האשכנזים.

ד"ר ביטון מדגישה במחקרה כי מדובר בתמונת המצב של ישראל בשנות האלפיים, וזו טובה יותר מזו שהיתה שלטת בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. "ניתן להכליל ולומר כי מעמדם של מזרחים בישראל טוב יותר משהיה אז", היא מודה, "אלא שהתקדמות זו נעשתה במקביל להתקדמות ולהתפתחות בחברה הישראלית כולה, שהתרחשה מבלי לשנות את מערך יחסי הכוח החברתיים בתוכה. על רקע זה, הפער בין המזרחים והאשכנזים נותר משמעותי גם כיום, ויש מחקרים המוכיחים שאף גדל. כיום, קבוצת האשכנזים מרכיבה את ראשי הפירמידות של מוקדי הכוח בחברה הישראלית, והיא מהווה את הנקודה הארכימידית אשר מולה מתגבשים שאר התרבויות, הקבוצות והכוחות במדינה".

מבחינה מסוימת, נדמה כי הנתונים האלה סותרים את שדרוג מעמדם החברתי של המזרחים בישראל בעשורים האחרונים. רק לאחרונה מונו מפכ"ל למשטרה וראש השב"כ ממוצא מזרחי, וכבר היו לנו בעמדות מפתח מרכזיות בחברה הישראלית רמטכ"ל, שר ביטחון, יועץ משפטי לממשלה ואפילו נשיא מדינה ממוצא מזרחי. ברשימת בעלי ההון בישראל ניתן לזהות את יצחק תשובה, לב לבייב ורבים אחרים. אך ד"ר ביטון מתעקשת כי מדובר בתופעה המכונה 'טוקניזם': "זה כמו אסימון בודד שזורקים לקבוצה ומנחמים את עצמנו בדוגמאות המעטות שאינן ייצוגיות. המחקרים מראים שכאשר נתבונן ברמה המערכתית הרחבה אין התאמה בין מינויו של נשיא מזרחי לשיקוף יחסי הכוחות בחברה הישראלית".

אבל הטיפוס ממעברת קסטינה עד לכס הנשיאות לא מצביע על חברה שמאפשרת מצבים כאלה?

"הסוציולוגים לא מקבלים את הטענה הזאת. בהחלט יכולה להיווצר הסתננות יחידים כזאת, אבל אלה הם מקרים פרטניים שלא מעידים על הכלל. מהם ניתן להבין עד כמה הכלל רחוק מהם".

מצד שני לא מינו את הרמטכ"ל דן חלוץ בשל מוצאו העדתי אלא בשל כישוריו וניסיונו הצבאי.

"בוודאי, אך הטענה היא שמינו אותו למרות מוצאו. הכישורים החריגים של מי שבא מקבוצת מיעוט יכולים להצליח לקחת אותו למעלה. כלומר, יש לך סיכוי לפרוץ את החומה, אבל אז נפתרת הבעיה ברמה היחידנית ואילו הבעיה המערכתית של הקבוצה נשארת על כנה".

למרבה האירוניה, ביטון עצמה קיבלה את הפרס הכספי וההוקרה האקדמית מידיהם של משפטנים אשכנזים. לדבריה, "החלטת הוועדה להעניק לי את הפרס למעשה מתנערת מדינמיקת ההכחשה כלפי המזרחים, כנטען במאמרי, ומחליטה באומץ שלא להמשיך עם ההכחשה הזאת ולהעריך את המאמר על האיכות האקדמית שבו, לא לראות בו עוד מאמר פוליטי, להתייחס לאלמנטים המשפטיים המובהקים שיש בו, ולהבין שגם אם יש בו עירוב פוליטי – זה משום שהמשפט שלנו מתנהל כמערכת תרבותית רחבה יותר של החברה הישראלית ולכן הדברים חוברים זה לזה".

בעיית ההשכלה

היא רק בת 40, נשואה ואם לשניים, ויש לה יכולות כריזמטיות מרשימות. יפעת ביטון גדלה בישוב בית אל, אך חזרה בשאלה לאחר התיכון. ביטון קטפה שורה של פרסים ומלגות על הצטיינותה בלימודי המשפטים, וכבר הספיקה להרצות בכנסים בינלאומיים בברלין, באוסלו, בקיימברידג' ובבייג'ין. את ההתמחות שלה לקראת עריכת דין עברה אצל שופט בית המשפט העליון (בדימוס) מישאל חשין. היא מלמדת בפקולטה למשפטים במכללה למנהל, חוקרת את המשפט מזווית חברתית ומנסה להבין את תפקיד המשפט בתוך המבנה של יחסי הכוח בחברה הישראלית המודרנית. בדוקטורט שלה באוניברסיטה העברית ניתחה את מידת השוויוניות של דיני נזיקין, למרות שמדובר בתחום משפטי שלא נהוג לנהל בו שיח של שוויון. בפוסט-דוקטורט שכתבה באוניברסיטת הרווארד התחילה לגבש את תפיסתה על חוסר ההכרה בקבוצה המזרחית במשפט הישראלי. תואר אמריקאי נוסף קטפה באוניברסיטת ייל, הנחשבת לחממה נעימה לחוקרים צעירים. בשנים האחרונות היא מנהלת את הקליניקה המשפטית 'מרכז תמורה', שהקימה קבוצת נשים פמיניסטיות-מזרחיות למניעת הפליה. היא גם ממקימות "מרכז נגה" המעניק ליווי משפטי לקורבנות עבירות חמורות.

האם את בעצמך לא מהווה דוגמה הפוכה לממצאי מחקרך בתור משפטנית מזרחית מצליחה?

"זה שלמדתי באוניברסיטאות נחשבות בארץ ובעולם וקיבלתי פרסים עוד לא אומר שכאשר המזרחים הם טובים – יש להם סיכוי שווה להצליח. המקרה שלי הוא מדד לכך שמזרחים יכולים להיות טובים לפחות כמו חבריהם האשכנזים ואני יכולה להיות דווקא סמל לכך שאם ברור שהיא עושה את זה ומצליחה, מן הסתם יש עוד הרבה שיכולים היו להצליח ולא מצליחים".

אבל השאלה היא למה הם לא מצליחים, האם זה נובע ממוצאם או מהיעדר רצון?

"טענה מקובלת בציבור הישראלי היא שרכישת השכלה לא עומדת בראש מעייניהם של המזרחים בארץ. יש את הסיפורים הדרמטיים האלה על משפחות אשכנזיות שעלו ארצה מאירופה וכל מה שעניין את ההורים זה רכישת השכלה לילדים. הרושם הוא שיש סיפור אחר אצל המזרחים, אך זה לא נכון. כאשר המזרחים עלו ארצה הם הגיעו בעמדת נחיתות כה משמעותית מבחינה פוליטית ונזרקו ל'חורים' בפריפריה, כך שרכישת השכלה בכלל לא היתה רלבנטית מבחינתם. הם עסקו בהישרדות.

"צא ושאל כל אדם בפריפריה מה הוא רוצה, שהילדה שלו תהיה רופאה או קוסמטיקאית. ברור מה התשובה. הטענה הזאת מתבררת כלא נכונה גם כשמסתכלים על המזרחים שהיגרו לחו"ל, למשל ממרוקו לצרפת, והקימו שם קהילות חזקות מבחינת השכלה ומסחר. ההבדל בין שני אחים שאחד מהם עלה לישראל והשני לצרפת או לארה"ב ניכר בהזדמנויות שניתנו להם וביחס שהם קיבלו. על אלו אפשרויות אנחנו מדברים כשתקעו אותי בשדרות, בנתיבות, בדימונה ובקרית מלאכי? והציפיות נקבעות בהתאם. המציאות שמכתיבה את השאיפות שלי הופכת בטעות לשאיפות המקוריות שלי".

עד כמה הטעות הזאת מתבטאת בפסיקת השופטים בתביעות נגד בעלי מועדונים שאוסרים כניסה למזרחים?

"נוצר מצב אבסורדי שבו המחוקק מעוניין להפסיק את ההפליה נגד המזרחים לכל הפחות בכניסה למועדונים, אבל אף אחד לא מודה בקיומה של אפליית מזרחים בארץ. כך שהשופטים נמצאים במצב בלתי נסבל: מצד אחד, הם צריכים להפסיק בפועל את האפליה נגד המזרחים, ומצד שני אסור להם להגיד שיש אפליה כזאת או שהם לא רוצים להיות אלה שיאפיינו את התופעה החברתית הזאת. אז יש שופטים שחושבים כי מדובר בסיפורי אלף לילה ולילה משנות החמישים והמזרחים רק מדמיינים שלא הכניסו אותם למועדון בגלל מוצאם. אבל אותי מעניינים השופטים שבכנות רוצים לעזור למזרחים. יש להם מוטיבציה להפסיק את האפליה, אבל אין להם את הכלים לעשות את זה אפילו במסגרת החוק שזאת היתה תכליתו. זהו קצה הקרחון של האבסורד של דינמיקת ההכחשה של המזרחים בישראל".

אם מדובר בתופעה חברתית רחבה אז למה נטפלים רק לבעלי המועדונים? לא מדובר באכיפה סלקטיבית?

"בעיני, כל אדם שמפלה פועל בצורה פסולה וראוי לגינוי בשל התנהגותו. אני כן מכירה בצדקת הטענה של 'אכיפה סלקטיבית', כי אין סיבה להידבק רק למדד הזה של אפליית המזרחים במועדונים ולזנוח את אפלייתם בחינוך, ברווחה, בתעסוקה ועוד. הייתי מעדיפה שהאפליה הפסולה של המזרחים תטופל בכל המדדים הקיימים שלה".

גזענות חדשה

בפתרונות שמציעה ביטון במאמרה היא קוראת לחברי הכנסת להגדיר את המזרחים כקבוצה מופלית בחברה הישראלית ולייצר חוק כללי ורחב שיאסור אפליה. "למרות שהדבר לכאורה ברור מאליו, צריך כל אדם לדעת שאסור להפלות אנשים על בסיס מוצאם, מגדרם והלאום שלהם", היא טוענת בלהט האופייני לה. "החוק צריך לתת ביטוי לתפיסה שלכאורה מקובלת היום בפסיקת בתי המשפט, אבל אין במשפט הישראלי אמירה מספיק חזקה לגביה, ולא בכדי ערך השוויון לא מוגן בחוקי היסוד".

מהשופטים ביטון מצפה לפעול באומץ השיפוטי הנדרש כדי להגן על קבוצת המזרחים מפני האפליה המגוונת שהיא סובלת ממנה ולעשות זאת בצורה גלויה. כדוגמה לשופט כזה היא מצביעה על השופט שלמה פרידלנדר מבית משפט השלום בתל אביב. לאחרונה הוא הרחיב את הגדרת החוק "צבע עור" ככוללת מוצא, ומאז שקיימת הכרה משפטית בהיותם של המזרחים משתייכים בכך לקבוצה מופלית, קשה לראות כיצד לא תתקבלנה תביעותיהם.

האם עצם ההכרה המשפטית במזרחים כקבוצה מופלית לא תקבֵּע את הפלייתם בפועל עוד יותר?

"רבים חוששים מהתוצאה הזאת", מודה ביטון. "אבל הטענה שלי היא שאפליית המזרחים כבר קיימת בפועל. נתונים משנות האלפיים מדברים על האפליה ואינני יוצרת אותה בהבל פי. ככל שנשתוק יותר, כך האפליה הזאת תמשיך לחלחל למטה כמו פצע פתוח, והזיהום שלה יתפשט ויפגע בעצמות המרכיבות את החברה הישראלית-היהודית. הנזק שייגרם לנו כחברה יהיה בלתי הפיך. יש צורך להסביר מה ההשלכות של פערים חברתיים שכרוכים באפליה והשפלה? מפוררים את החברה מהעומק. מה עם ערבות הדדית שמתבטאת בתחושת מחויבות, תשלום מסים, התנדבות ליחידות קרביות בצבא וכיו"ב?!".

מה דעתך על פרשת האפליה הספרדית בבית הספר החרדי לבנות "בית יעקב" בעמנואל?

"אני מזועזעת מהתוצאה של הפרשה הזאת, שבג"ץ איפשר להם לבסוף להפלות את הבנות המזרחיות, שלא במימון המדינה. צר לי שהשופטים לא ניצלו את ההזדמנות להוקיע בפסק הדין הזה את מה שקורה במערכת החינוך הממלכתית באופן רחב יותר: זה שמאפשרים לעיריות להמשיך ולבזות החלטות של בית המשפט על אכיפת קריטריונים שוויוניים לקבלה לבתי הספר, זה שמאפשרים לבתי הספר הפרטיים לייצר עוד ועוד בועות של אליטות אשכנזיות בתוך החברה הישראלית, ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה".

מהאפליות הקיימות במגזר החילוני את מוטרדת יותר?

"אני מוטרדת מהאפליות במגזר החילוני והדתי-לאומי יותר מאשר במגזר החרדי, משום שהאפליה הזאת פוגעת באנשים בחברה יצרנית שמסוגלים להגיע רחוק. המקרה בעמנואל מזעזע כשלעצמו, אבל בסופו של יום לא מדובר בנשים משתלבות בשוק העבודה, והתרומה החברתית שלהן והיכולת לקדם את עצמן מצומצמת יותר. המגזר החילוני לא מפסיק להזדעזע ממה שקורה במגזר החרדי ומרכז את כל תשומת הלב בו, בעוד שהוא עצמו לוקה בכך".

לכן המחקר שלך מציע לשנות את היחס המשפטי למושג 'גזענות'?

"בכל העולם המערבי אין כיום חוקי אפליה שלא משתמשים בקטגוריה של אתניות. הגיע הזמן שגם בישראל נשתמש בקטגוריה האתנית. אפליה על בסיס אתני היא אפליה פסולה, שבאה לידי ביטוי בדפוסי התנהלות של הגזעה: בהתייחסות לאחרים כנחותים, בהתייחסות סטריאוטיפית כלפי האחר ובחוסר מתן הזדמנות אמיתית לאחר להוכיח את עצמו. אם השופטים בארץ ישתמשו ברעיון של אפליה על רקע גזע, הם יוכלו לדבר על אפליה כזאת גם בתוך החברה היהודית מנקודת המבט של הגזעה".

הכישלון האשכנזי

במובן מסוים מאמרה החלוצי של ביטון הזכיר לי את מאמרו המרתק של פרופ' מני מאוטנר, שבעשורים האחרונים רבים מכתביו מסירים את המסכות העטויות על פניו של השלטון ההגמוני, האשכנזי-החילוני, שעדיין שולט בעולם המשפט ומשליט על החברה הישראלית ערכי מוסר בכפייה. במאמרו המכונן 'ההפקרה והנטישה', שפורסם ב-2009 בכתב העת 'ארץ אחרת', מאוטנר בא חשבון עם ישראל האשכנזית – על שהחליפה מוקדם מדי את התהליך של בניית העם בחתירה של יחידים לקידום אישי והפנתה את האנרגיות שלה מיעדים קולקטיביים ליעדים אישיים. במאמר התייחס מאוטנר לפרסום רשימת 20 המועמדים לבית המשפט העליון, שפורסמה בקיץ 2009. הרשימה הורכבה במשך שנים אחדות על ידי גורמים שונים: שרי משפטים, נשיאת בית המשפט העליון וחברי הוועדה למינוי שופטים. ברשימה לא נמצא אפילו מזרחי אחד. "לא היתה כאן קונספירציה כמובן, וגם לא כוונה רעה של קובעי הרשימה", מסנגר מאוטנר במאמרו. "רק הליך מקומי אחד, המלמד על תהליכי עומק ארוכי שנים ורחבי היקף בהרבה… נכון, ניתן למצוא מזרחים באליטה הפוליטית ובאליטה הצבאית, אבל שיעורם אינו מתקרב לשיעורם באוכלוסייה (כמחצית); וכשמדובר באליטה העסקית, המשפטית, התקשורתית, האקדמית והאמנותית, מקומם נפקד כמעט לגמרי".

פרופ' מאוטנר לא הפסיק לאתגר את ההגמוניה האשכנזית והצביע כיצד "רמת ההשכלה של האשכנזים לאורך כל שנות קיומה של המדינה גבוהה בהרבה מזו של המזרחים. פערי ההשכלה בין האשכנזים בני הדור השלישי למזרחים והערבים בני דור זה דומים לאלה שהתקיימו בקרב בני הדור הראשון. זהו כישלון נורא של המדינה… יש תחום אחד שבו המזרחים מובילים: אוכלוסיית בתי הכלא. סיבה חשובה לפערים בין הקבוצות היא ההפרדה הגיאוגרפית ביניהן. האשכנזים גרים במרכז. המזרחים והערבים גרים בעיקר בדרום ובצפון. 70% מתושבי עיירות הפיתוח הם מזרחים. היישובים הנמוכים ביותר במדדים הכלכליים-חברתיים שוכנים בדרום המדינה ובצפונה, לא במרכז. אפשר לקבוע בצורה בוטה, אך לא בלתי מדויקת: האשכנזים גילו את המזרחים רק במחצית השנייה של שנות הארבעים. הם הביאו אותם לארץ בהמוניהם, שיכנו אותם בעיירות הפיתוח בפריפריה, ומיד אחר כך איבדו בהם עניין.

"החלוקה בין אשכנזים לבין מזרחים וערבים היא כולה תוצר של מדינת ישראל. החלוקה הזו היא הכישלון המהדהד ביותר של המדינה. לא הצלחנו ליצור טוב משותף לכל אזרחי המדינה. לא הצלחנו ליצור סולידריות מינימלית בין קבוצות שונות של אזרחים. מכיוון שהאשכנזים הם בני האליטות – הם הקבוצה החזקה על פי כל מדד – האחריות לכישלון היא בעיקר שלהם. מי שחי בקבוצה הזאת מתקשה להיות עֵר לגודלו של הכישלון. בסביבה האשכנזית רואים את ההצלחות, לא את הכישלון. אבל הכישלון קיים, והוא נמצא במקומות שבהם חיים המזרחים, ובסופו של דבר הוא יגיע אל לבה של החברה האשכנזית ויערער אותה. יינצלו מפגיעה רק האשכנזים שהם גלובליים במיוחד וחסינים במיוחד".

משפטנים בכירים סבורים כי דברים כדורבנות אלה של פרופ' מאוטנר עוד יכניסו בקרוב את היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, עו"ד מני מזוז, לשופט בבית המשפט העליון. התרחישים מציינים את מועד פרישתו של השופט אדמונד לוי, שהוא גם דתי וגם מזרחי, המסתמנת בחודשי החורף הקרוב. "הפסיקה של אדמונד לוי, לטוב ולרע, מייצגת בצורה שיטתית וברורה את רחשי הציבור המזרחי-המסורתי בישראל", מאפיינת ד"ר ביטון. "הוא ביטא הרבה עמדות מיעוט בפסיקה, שביטאו תפיסות עולם מסוימות. מבחינה זו, מני מזוז שונה מהשופט לוי בתפיסות העולם הידועות שלו. מה שגם מראה שאי-אפשר למנות שופט מזרחי אחד בשעה שכמחצית מהאוכלוסייה היהודית הם מזרחים, בוודאי האוכלוסייה הוותיקה. זהו המחיר של 'טוקניזם', שמעמידים אדם אחד לייצג את כלל הקבוצה. צריך למנות הרבה יותר שופטים מזרחים כדי שיתאפשר מגוון דעות ועמדות רחב בייצוג של החברה הישראלית".

האם בהקפדה על מוצאם של המינויים לבית המשפט לא נפגע בטובתם של ציבור המתדיינים והחברה בכללותה?

"אמרו את זה כבר על כל קבוצת מיעוט, וזו הדרך של ההגמוניה השלטת להגן על מקומה בחברה. למדוד אנשים על פי הציונים שלהם בלבד, זה לעשות עוול להם ולמציאות. יש מדדים הרבה יותר חשובים, כמו הבאת תוכן, הוויית חיים אחרת והשמעת קול נוסף ושונה, המעניקים להחלטה המשפטית של השופטים את האיכויות הייחודיות שלהם. ממילא לא מדובר במועמדים שיש להם בעיות בהשכלה או באינטליגנציה".

מבוכה ולא בכוונה

"יש מבוכה גדולה בכל הנוגע ליחסים העדתיים בארץ", מסביר ד"ר ניר קידר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, שמחקריו עוסקים בנושא. "יפעת מטפלת במאמרה בחוק המועדונים, והתופעה המעניינת היא שחוק זה נחקק מתוך דיון ציבורי. הבעיה היא שנתפסים לדברים הקטנים יחסית, ומתעלמים מההפליה המערכתית שקיימת. בחוק המועדונים יש מבוכה של חברי הכנסת שלא יודעים איך לקרוא לילד בשמו. יש בחוק איסור הפליה על רקע ארץ מוצא, גזע ועוד, אבל אף אחת מהקטגוריות האלה לא מתאימה, בוודאי שלא לדור השני שנולד בארץ. ישנה גם מבוכה גדולה מצד השופטים הדנים בעניין. מחד, ישנה נכונות לדון בתביעות כאלה ומנגד, בית המשפט הוא לא המקום המתאים לטפל בתופעה כי הוא מטפל בסיפורים פרטיקולריים".

את המבוכה וההדרה של המזרחים מסביר ד"ר קידר כנובעות משתי סיבות. "הסיבה הכללית היא שהמשפט מתקשה לטפל בבעיות האלה בטיפול המערכתי, בעיקר בגלל שהקטגוריות שלו גסות ולא תמיד מתאימות. השופט לא תמיד מצליח להגדיר למה לא הכניסו את התובע שלפניו למועדון. הסיבה הספציפית היא שהאפליה הזאת מנוגדת לאתוס הלאומי-הציוני וגם מנוגדת לאתוס האזרחי-הממלכתי שלנו שהמשפט הוא חלק ממנו. לכן המשפט בוודאי שלא יכול להיות הזירה היחידה לטיפול בתופעה".

ד"ר קידר סבור גם ש"לאפליית המזרחים יש פנים גלויות ונסתרות, אבל אי-אפשר להתעלם מהמדיניות שנעשתה לאורך השנים כדי למתן ואפילו להפסיק אותה. המחקרים גם מראים שבקרב המעמד הבינוני, האפליה העדתית פחות ופחות משחקת תפקיד. בחברה הישראלית יש כמה כיווני התפתחות של נישואים מעורבים על פי המיקום הגיאוגרפי והמעמד הכלכלי".

לדבריו, "המאמר של ביטון הוא מצוין, כי הוא מראה את המורכבות של בעיית האפליה העדתית. המאמר גם מראה שלא מדובר בתמונה של טובים מול רעים, אלא שהדברים נעשים ללא כוונה רעה. אסתכן ואומר כי חרף קיומה של האפליה, ביחס לעולם, הפרויקט הציוני לשילוב אוכלוסיות של מהגרים מהעולם המערבי וממדינות האיסלאם באגן הים התיכון, הוא הכי מוצלח. אם כי את ההצלחה הזאת לא צריך לזקוף לחברה הישראלית אלא גם למהגרים עצמם – בכל מקום בעולם המהגרים היהודים הצליחו להשתלב יותר מקבוצות אחרות.

ובכל זאת, אפליה עדיין קיימת. תמיד אני צוחק שאם הבמאי הצרפתי המפורסם קלוד ללוש לא היה מהגר לצרפת ועולה לארץ, אולי הוא היה נזרק לאיזו עיירת פיתוח וגומר כאיזה מוסכניק בשם קלוד ללוש. וכך גם הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. יש לפתור את האפליה באופן מערכתי שיוביל ליותר שותפות בחברה הישראלית ויאפשר נגישות לחינוך ולדיור ציבורי".

פורסם לראשונה במוסף "צדק", עיתון "מקור ראשון", ט"ז באייר תשע"א, 20.5.2011

פורסם בקטגוריה משפט שדה, סדר יום חברתי, ראיונות עם משפטנים | עם התגים , , , , , , , , , , , , , | 9 תגובות

תביעת נזיקין פוסלת את הגט ומעגנת את האישה

התופעה החדשה של הגשת "תביעות נזיקין" בין בני זוג הנמצאים בהליכי גירושין מביאה לעגינות ולמבוי סתום: בית הדין הרבני בנתניה פסק כי אישה שהגישה תביעה נזיקית נגד בעלה בגין סרבנות גט לבית המשפט למשפחה, מעגנת את עצמה. הדיינים מיכאל עמוס, שניאור פרדס ואריאל ינאי אף פנו בקריאה נרגשת לערכאות המשפטיות הגבוהות בבקשה שלא לאפשר הגשת תביעות נזיקיות בנושאים מהמעמד האישי.

במקרה שבו דנו הדיינים, בני הזוג נישאו בשנת 1977. כחלוף שני עשורים נישואיהם עלו על שרטון ובשנת 2001 הגישה האישה תביעת גירושין, ואילו הבעל הגיש תביעה לשלום בית. הדיינים לא נענו לבקשת שלום בית, למרות שחלק מהטענות של האישה התבררו בדיון כלא נכונות, אך נפסק ש"אין האישה רוצה את בעלה ולא מן השפה ולחוץ". בדיון נוסף, האישה התפרעה והתחצפה בפני הדיינים, שנאלצו לדחות את המשך הדיון. האישה לא הופיעה לדיון שנקבע, ותיק הגירושין שהגישה נסגר. אז פתחה האישה מחדש את תיק הגירושין, והפעם העלילה על הבעל שהוא מתנהג כלפיה באלימות ואף אונס אותה. טענות שהתבררו כשקריות בבית הדין ובהליך שהתנהל בבית המשפט.

בשלב מאוחר יותר הגיעו הצדדים להסכם גירושין מחוץ לכותלי בית הדין, אך בבירור שערכו הדיינים בטרם מסירת הגט לאישה התברר כי הבעל אולץ להתגרש מאשתו בשל תביעת נזיקין שזו הגישה נגדו לבית המשפט למשפחה, בסך של 1,400,000 שקלים, בטענה כי הוא גורם לעיגונה וסרבן גט. הבעל ביקש מהדיינים להכריז כי אינו סרבן גט, משום שלטענתו האישה היא זו שמעכבת את הגט בכך שהיא מסרבת למחוק את תביעת הנזיקין ומעכבת את חלוקת הרכוש בין הצדדים בניגוד לקביעת הדיינים בתביעת הגירושין. "זה עומד עלי כמו חרב", תיאר הבעל בפני הדיינים, "השופטת כפתה עלי (לחתום על הסכם הגירושין). אחרת, היו מכניסים אותי לבית הסוהר על ביזיון בית המשפט".

הדיין שניאור פרדס תיאר בפסק הדין את "המקרה העגום" שבו האישה מעכבת את עצמה שנים רבות מלהתגרש, למרות שהיתה בידה זה מכבר האפשרות לחלק את הרכוש המשותף שווה בשווה, לבטל את תביעת הנזיקין ש"אין בה ממש" מול פסק הדין של בית הדין שבו לא חויב הבעל להתגרש. האישה, לדברי הדיינים, שיקרה לא פעם בתלונותיה נגד הבעל, שזוכה מאלימות פיזית והמשטרה אף דחתה את תלונותיה פעמיים. "אולי תתעורר האישה מתרדמתה ועקשנותה ותבין ותשכיל אולי, שהיא זו סרבנית הגט במקרה דנן, והיא זו שמעגנת את עצמה!", כתב הדיין פרדס והוסיף כי לא ייתכן מצב בו האישה תעקוף "בדלת האחורית" את קביעות בית הדין הרבני באמצעות תביעת הנזיקין, שעצם הגשתה הופכת את הגט למעושה שלא כהלכה ולריבוי ממזרים בישראל.

הגשת תביעת נזיקין נגד הבעל גורמת לעוגמת נפש ועגינות לאישה עצמה, פסקו הדיינים. במקרה זה הבעל לא חויב כלל בגט, וגם במקרים אחרים בהם הבעל חויב לתת גט לאשתו, תביעת הנזיקין גורמת לגט להתבטל. לכן הדיינים פנו בפסיקתם "בבקשה מעומק לב לגורמי המשפט בישראל להימנע מטיפול בתביעות הנזיקין. מטרתם הרי להיטיב עם מגישי התביעה, אולם בפועל נגרם להם נזק ישיר ועוגמת נפש. הליכים אלו מביאים את התיקים למבוי סתום, והם-הם הגורמים לעגינות של שנים". הדיינים אף מתנגדים להגשת תביעת נזיקין גם לאחר מתן הגט, לפיצוי על שנות העיגון, שכן אז מתעוררת שאלה הלכתית אחרת של "גט מוטעה".

הדיין אריאל ינאי הכריז על התהוותה של "מלחמת עולם" מול בתי המשפט האזרחיים נוכח ריבוי תביעות הנזיקין בנושא המעמד האישי. "לצערי, עם התפשטות תופעת תביעות הנזיקין בנושא המעמד האישי – אנו נסוגים לאותם 'ימי הביניים החשוכים' של מאבקי ומלחמות הסמכויות – אך הפעם המלחמה הזו לובשת לה צורה קשה יותר וגרועה בהרבה. מדובר במאבק על סמכות הפסיקה ועל עצם קיומו ותוקפו של פסק הדין שניתן או שיינתן על ידי בית הדין בנושא הגירושין", כתב הדיין ינאי והוסיף כי "מבחינה הלכתית טהורה, מדובר כאן בנושאים החמורים והמהותיים ביותר בדין האישי – כשרותו של הגט והחשש מפני ממזרות. באם התופעה הקשה הזו של הגשת תביעות נזיקין תתפשט ותתרחב ללא הצבת מחסומים ברורים – סופה מי יישורנו?".

הדיינים פנו בקריאה לבית המשפט העליון לתת את דעתו לסוגיה הנפיצה, בעצה אחת עם בית הדין הרבני הגדול. שכן, "הפולמוס העכשווי בנושא תביעות הנזיקין הללו יגרום בראש ובראשונה נזק בלתי הפיך דווקא לאישה. האישה הזו שחושבת כי הישועה תבוא לה באמצעות צעד שיסייע בידה להשתחרר מבעלה, מביאה על עצמה במו-ידיה את ההיפך הגמור. כמו 'בומרנג' שחוזר אליה וחוסם לחלוטין אפשרות של פתרון בדרך של גירושין… היא אולי תזכה בממון, אך לא בגט. כסף במקום חירות".

עו"ד בתיה כהנא-דרור, מנכ"לית 'מבוי סתום – למען מסורבות גט', מסרה בתגובה ל'מקור ראשון' כי "ניסיון הדיינים להילחם בתביעות הנזיקין מנוגד לחוק, למוסר ואף להלכה. תביעות הנזיקין הופיעו על רקע אוזלת ידו של בית הדין בהתמודדות מול בעיית סרבנות הגט. מהניסיון שהצטבר אצלנו בארגון  תביעות נזיקין הוכחו ככלי יעיל ואמצעי לחץ מעולה נגד סרבני גט. אילו היה בית הדין ממלא תפקידו כראוי וכופה באופן מיידי גיטין על בעלים סרבנים, במקום בו ההלכה מחייבת זאת, היתה לנשים פחות מוטיבציה להגיש תביעות נזיקין מעין אלה. אך במקום שבית הדין יברך על שמלאכתו נעשית בידי אחרים, הוא מנסה לסכל פעולה לגיטימית זו של אישה הנאבקת על חירותה וזכויותיה. אין לבית הדין כל סמכות משפטית לעכב דיון בחיוב הבעל לתת גט, רק בגלל הגשת תביעת נזיקין במקביל. על בתי הדין לכבד את פעילותן של ערכאות שיפוטיות אחרות. הכרזת בית הדין כי האישה היא 'המעגנת את עצמה' היא בגדר לעג לרש והאשמת הקורבן בפגיעה בו. זהו אבסורד מקומם – לא הבעל, המסרב לתת גט, ולא בית הדין הנוקט סחבת ועיכובים בקידום הדיון, הם המעגנים את האישה, אלא היא עצמה, רק משום שהעיזה להחציף פנים ולעמוד על זכויותיה".

(תיק 272088/6)

פורסם לראשונה בשינויים בעיתון "מקור ראשון", 30.1.11, כ"ה שבט תשע"א

פורסם בקטגוריה טחנות הצדק, משפט שדה, סדר יום חברתי | עם התגים , , , , , , , , , , , | תגובה אחת

פורקן זעם משפטי

עו"ד שי ניצן (צילום: יח"צ)

סרטון הווידיאו שהופץ, הקורא לרצוח את עו"ד שי ניצן, מהווה הסלמה חריפה במאבק שמנהלים מזה זמן רב גורמים קיצוניים משני צדי המתרס הפוליטי נגד המשנה לפרקליט המדינה. עם כל חומרת ההסתה לרצח, הראויה לגינוי חריף, יש להצטער על כי בענייני הסתה הכול קם ונופל כמדיניות על שיקול דעתו היחיד של שי ניצן.

ניצן אמנם מצדיק את המצב הזה באמתלה כי הוא כפוף לפרשנות שבפסיקת בתי המשפט, אך בשנים האחרונות פורסמה שורה ארוכה של זיכויים מרשימים של פעיל הימין נעם פדרמן וכל השמיניות-באוויר של ניצן להאשימו בעבירות ההסתה העלו חרס בידו.

הפרשה החמורה מעוררת מחדש את הבעיות המרכזיות שקיימות כיום בנוגע להסתה נגד ציבור, שמן הראוי כי שר המשפטים יעקב נאמן יטפל בהם בהקדם. למגינת הלב, בישראל 2011 הנפגעים מלשון הרע על ציבור חשים, ובצדק, כי כל הדלתות נטרקות בפניהם. הסעיף הרביעי בחוק איסור לשון הרע מ-1965 אמנם מאפשר ליועץ המשפטי לממשלה לשקול העמדה לדין בגין לשון הרע על ציבור, אך באופן גורף שי ניצן לא אוכף כלל את הוראות החוק המפורשות האלה.

מדיניות התביעה מאז ועד היום, המרוקנת את הוראת החוק בעניין ונמנעת מנקיטת הליכים פליליים בעבירת לשון הרע נגד ציבור – דורשת תיקון לחוק באופן שיאפשר לפחות נקיטת הליכים אזרחיים בעוולת לשון הרע נגד ציבור. באפיק המשפטי הזה יוכלו הנפגעים לפחות "לפרוק את זעמם", במקום לאיים באלימות על אוכפי החוק. חברה שחוותה על בשרה רצח של ראש ממשלה על רקע פוליטי לא יכולה להשלים עם המצב החוקי הקיים.

בנוסף, יש להרחיב את "עבירות השנאה" שקיימות בחוק, ועיקרן גזענות, גם לשנאה נגד ציבורים, שלא על בסיס מאפיין גזעני, אלא גם מאפיינים מזהים נוספים, כמו: המתנחלים, הדתיים, החרדים, ואחרים. יש לפעול במישור הפרלמנטרי לתיקון המצב המשפטי הקיים, המאפשר עודף של שיקול דעת לניצן. עד שניצן ישכיל למלא את חובותיו על פי חוקי הכנסת להם הוא כפוף, על חברי הכנסת לשנס מותניהם בתמיכה גדולה בהצעת חוק חדשה שניסחו ב'מרכז תדמי"ת', שתאפשר "פתיחת סדק" בכך שניתן יהיה להגיש תביעה אזרחית של אנשים פרטיים המשתייכים לקבוצה שנגדה פורסם לשון הרע.

כדי למנוע התנגדות צפויה מצד גורמי התביעה והלובי של משרד המשפטים במחלקת החקיקה בכנסת לסיכול הצעת החוק, הסמכות לנקוט בהליכים פליליים תיוותר בידי היועמ"ש, כפי שהיא כיום, כך שגם על פי התיקון המוצע, לא ניתן יהיה להגיש קובלנה פלילית במקרים שבהם התביעה לא תנקוט בעצמה בהליכים פליליים.

לטענת מנסחי החוק, התיקון המוצע לא ייצור סחף נגד הזכות לחופש הביטוי, שהחשש מפני כרסום בה עומד ביסוד המדיניות המצמצמת שנוקט ניצן, משום שהסמכות לנקוט בהליכים פליליים תמשיך להיות תלויה בשיקולי היועמ"ש. אך התיקון המוצע ישנה את המצב הקיים, שבו נפגעים מלשון הרע על ציבור חשים, ובצדק, כי כל הדלתות נטרקות בפניהם. בעקיפין, דווקא פתיחתו המוגבלת של פתח המילוט האזרחי, כמוצע בחוק החדש, תפחית את הלחץ הציבורי המופעל על ניצן מצד הנפגעים כיום מלשון הרע על ציבור, בדרישה לנקוט בהליכים פליליים.

לקריאה נוספת, ראו ראיון בלעדי שפרסמתי עם עו"ד שי ניצן בעיתון "מקור ראשון"

פורסם בקטגוריה במבט אחר, טחנות הצדק, משפט שדה, סדר יום חברתי | כתיבת תגובה