הרפורמים לבג"ץ: להעמיד לדין את הרב שמואל אליהו

לטענת העותרים, הרב אליהו, שחתם על המכתב האוסר על מכירת דירות לערבים, "מנהל מסע תעמולה גזעני", ויש להעמידו לדין משמעתי 

הרב שמואל אליהו. הסביר בעבר כי לא התכוון לפגוע באוכלוסייה הערבית ככזו אלא במיעוט התומך בטרור בלבד (צילום: יח"צ)

 

התנועה הרפורמית עתרה אתמול לבג"ץ בדרישה להורות ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה וינשטיין ולשר המשפטים פרופ' יעקב נאמן, להעמיד לדין משמעתי ולהשעות לאלתר את הרב שמואל אליהו, רבה של צפת. לטענת העותרים, הרב אליהו, שחתם על המכתב האוסר על מכירת דירות לערבים, "מנהל מסע תעמולה גזעני", ויש להעמידו לדין משמעתי בגין מעשים והתבטאויות המהווים לכאורה עבירות לפי חוק שירותי הדת היהודיים והסתה לגזענות.

בעתירה שהגיש המרכז לפלורליזם יהודי(!) של התנועה הרפורמית, בשיתוף הארגונים 'המטה למאבק לגזענות בישראל' ותנועת י"ב בחשוון, 'השומר הצעיר', והתנועה הקונסרבטיבית, נטען כי "מחדלם המתמשך של שר המשפטים והיועמ"ש להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי בגין התנהגותו גרמה לו לחוש חסין ולהמשיך בהפרת הדין ללא מורא החוק. הפקרת הזירה הציבורית למסיתים בלבד", נאמר בעתירה", והיעדר פעולה משפטית מהירה ונחרצת תורמת להתלהטות הרוחות, להגברת המערכה כנגד כל האוכלוסייה הערבית בישראל ולפגיעה אנושה במרקם החיים העדין בישראל. אזרחים תמימים שכל 'חטאם' הוא שהם משתייכים לציבור הלא-יהודי זוכים להשפלה ועוינות מאורגנת ומתוזמרת על ידי מי שמקבלים את משכורתם מהקופה הציבורית – ואין פוצה פה ומצפצף".

 

 

בהגשת העתירה אתמול ממשיכים אנשי המרכז לפלורליזם יהודי בניהול המאבק נגד הרב אליהו שבו התחילו עוד בימי היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז. אז, כזכור, החליט מזוז לחתום על הסדר טיעון עם הרב אליהו בשל התבטאויותיו בחשד להסתה לגזענות נגד ערביי ישראל, והסתפק בפרסום הבהרה והתנצלות בעיתונות של הרב, שבה הוא מסתייג באופן ברור ונחרץ מדבריו, ומסביר כי לא התכוון לפגוע באוכלוסייה הערבית ככזו אלא במיעוט התומך בטרור בלבד. היועץ מזוז אף הותיר את האפשרות לנהל נגד הרב אליהו הליך פלילי אם הוא ישוב להתבטא באופן אסור.

בסופו של דיון ארוך ומייגע שנערך במארס 2009 הציעו לרפורמים הנשיאה דורית ביניש והשופטים אליעזר ריבלין ואיילה פרוקצ'יה למחוק את עתירתם, משום ששופטי בג"ץ לא נוהגים להתערב בהחלטות המשטרה והפרקליטות בעודן מתנהלות. אך הרפורמים התעקשו על מתן פסק דין שידחה את עתירתם, כנראה כהישג טקטי שבו שופטי בג"ץ יתארו במסגרת פסק דינם את ההתבטאויות של הרב אליהו ובכך יציגו אותו באור לא מחמיא. ושופטי בג"ץ אכן דחו את העתירה פה-אחד, וקבעו בהחלטתם כי מסקנת היועץ מזוז "משקפת איזון ערכי סביר בנסיבות העניין".

"היועץ המשפטי לממשלה וגורמי התביעה ראו חשיבות רבה בהצהרה שפרסם הרב אליהו, בתפוצה נרחבת, שבה הסתייג מהדברים שצוטטו מפיו, הבהיר את כוונתו בלשון חדה וברורה, התנצל וקרא למתינות", פסק השופט ריבלין. "אליבא דהיועץ המשפטי, התנצלות כזו עשויה להיות בעלת משקל רב אף יותר מהרשעה פלילית, במיוחד ככל שמדובר בקהל חסידיו של הרב אליהו, והיא מהווה חלופה טובה יותר מאשר ניהול הליך פלילי שבו עלולה להתעצם השפעתן של ההתבטאויות נשוא כתב האישום".

את הרוח הגבית להחלטות היועץ מזוז העניק השופט ריבלין בכך שקבע כי "חזקה על היועץ המשפטי לממשלה וגורמי התביעה, בעלי הסמכות אשר נושאים באחריות, כי הביאו בחשבון אף את השיקולים העומדים מנגד, המפורטים בדברי העותרים, בטרם באו למסקנתם".

יצוין כי שופטי בג"ץ לא נוהגים להתערב בקבלת ההחלטות או בעצם אי-קבלתן על-ידי רשויות אכיפת החוק בכלל ובהחלטות של היועץ המשפטי לממשלה בפרט. רק השבוע נדחתה על הסף עתירה של ראש עיריית בת-ים, שלומי לחיאני, נגד המשטרה בדרישה לסיים באופן מיידי את החקירה המתנהלת נגדו מלפני שנה ולהעביר את חומרי החקירה להחלטת הפרקליטות. השופט ניל הנדל, בהסכמת השופטים אשר גרוניס ועדנה ארבל, דחה את עתירתו של לחיאני, שהוגשה לפני כשבועיים, אף מבלי לבקש את תגובת הפרקליטות.

"יסודו של הכלל הנקוט בידינו, כי בית משפט זה לא יתערב בהליכי חקירה המצויים בעיצומם", ציטט השופט הנדל מדברי עמיתו השופט אדמונד לוי, ופסק כי "מלאכת החקירה היא רבה, סבוכה ועדינה. כלל 'אי-ההתערבות' יפה ביתר שאת מקום בו העותר מבקש שנתערב בממשק העדין הקיים בין המשטרה לבין הפרקליטות ונורה להם אימתי להעביר את החומר האחד לידי רעהו. כלל נוסף שראוי לציון הוא שמידת ההתערבות בשיקול הדעת של רשויות אכיפת החוק והתביעה בסוגיה של חקירה פלילית והעמדה לדין היא מצומצמת ביותר ותתבצע, אם בכלל, במקרים חריגים בהם לוקה ההחלטה בעיוות מהותי או בחוסר סבירות קיצוני".

 

מנגד, שופטי בג"ץ ביקרו בעבר בחריפות רבה את היועמ"ש מזוז על שלא העמיד לדין משמעתי את הרב הראשי לישראל יונה מצגר בפרשת המלונות. השופט לוי פסק אז כי "אינני שותף כלל ועיקר לעמדתו של היועץ ולפיה בעייתי הוא להעמיד אדם לדין משמעתי מקום בו עומד הוא בראש המערכת שבה נהוגים כללי המשמעת".

פסיקה: פטור לארנונה גם לפנימייה חינוכית

לידיעת מנהלי הישיבות התיכוניות: פסיקה חדשה פוטרת מתשלומי ארנונה על חדרי הפנימייה. בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת פסק בצעד תקדימי כי יש לפטור מארנונה את הישיבה התיכונית "בית לוי יצחק" בצפת גם על בניין הפנימייה, המהווה חלק מהמוסד החינוכי.

עיריית צפת העניקה לישיבה התיכונית פטור מלא מתשלומי הארנונה רק לנכס הראשי של הישיבה, השוכן ברחוב ירושלים בצפת ומשמש בעיקרו ככיתות לימוד של הישיבה וכחדר מורים ומשרדי הנהלה. ואילו על הבניין השני של הישיבה, השוכן ברחוב האר"י בצפת ומשמש כפנימיית בית הספר לתלמידי הישיבה, כמשרדי הנהלת הישיבה, חדר אוכל לתלמידים ומכיל מספר כיתות לימוד – הוענק פטור חלקי בשיעור של 2/3 מחיוב הארנונה המלא.

ב-2005 הגישה הישיבה השגה לוועדת הערער לענייני ארנונה על חיובה החלקי בארנונה, בטענה כי היא זכאית לפטור מלא מארנונה עבור הנכס המשמש חלק בלתי נפרד מהישיבה לצרכיה החינוכיים והלימודיים. אך ההשגה נדחתה, משום שלא הוגשה במועד. למרות שהישיבה המשיכה לערער גם בשלוש השנים הבאות, היא נדחתה כל פעם מסיבות טכניות.

לישיבה התיכונית לא נותר אלא לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים, באמצעות עו"ד מרים זקבך, בטענה כי יש לסווג את אופי הבניינים שלה כמכלול בהתאם לפעילות העיקרית במקום, וכי הפעילות החינוכית במובנה הרחב משתרעת גם על הפנימייה של הישיבה. במהלך הדיון בעתירה אף התברר כי ועדת הערר של עיריית צפת לא התכנסה במשך מספר שנים, ולא דנה בעררים שהוגשו לה. "התלמידים מתגוררים בפנימייה, הנמצאת בסמיכות לישיבה, במשך ארבע שנות הלימוד בישיבה", נטען בעתירה. "הפנימייה מהווה חלק בלתי נפרד מהפעילות החינוכית בישיבה, ולכן תלמידי הישיבה מחויבים להתגורר בה בתקופת הלימודים".

לטענת הישיבה, מסגרת החיים בפנימייה, הן עם המדריכים הפדגוגיים והן עם שאר התלמידים, תורמת באופן משמעותי לעיצוב אופיים ואישיותם של התלמידים. "החיים בפנימייה נותנים ערך מוסף ומטמיעים בתלמידים ביתר שאת את המסרים החינוכיים אותם מנחילה הישיבה לתלמידיה, לרבות השכמה לתפילה בבוקר, לימוד חברותא אחה"צ, הכנת שיעורים, פעילות חברתית, חיי שיתוף בפנימייה, שיחות מוסר עם הרבנים-המורים והצוות הפדגוגי המתקיימות בפנימייה ועוד. כל זאת מעבר ללימוד הפורמלי המתקיים. לכן הישיבה גם מחייבת את תלמידיה לשהות בפנימייה בתקופת לימודיהם, אף במקרים בהם התלמידים מתגוררים מרחק הליכה מבית הספר.

מנגד, הפנתה עיריית צפת לפסיקות של בתי המשפט במצבים דומים בעבר, בעניינן של ישיבת 'מקדש המלך' ומכללת ליפשיץ בירושלים, שחויבו לשלם ארנונה על נכס המשמש למגורי התלמידים.

השופטת אסתר הלמן דחתה את הטענות של העירייה, וקבעה כי פסקי הדין שהוצגו "עסקו בסיטואציות שונות, בהן שימשו המגורים כמעונות להקלה על התלמידים, והם לא היוו חלק אינטגרלי והכרחי מן החינוך במקום, כבענייננו". השופטת הלמן קיבלה את טענת הישיבה, ש"לא נסתרה ומקבלת חיזוק מתוך המסמכים שצירפה", לפיה הפנימייה היא חלק אינטגרלי מבית הספר ומפעילותו הלימודית והחינוכית. "הדבר בא לידי ביטוי בכך שתנאי לקבלה ללימודים הוא שהייה בפנימייה, ללא קשר למקום מגוריו של התלמיד, וזאת בכדי לאפשר קיום הפעילות החינוכית, המשתרעת על פני כל שעות היום, מעבר ללימודים הפרונטליים בכיתות", קבעה השופטת.

היות ועל-פי הפקודה, הפטור מארנונה ניתן ל"שטח המשמש לחינוך או ללימוד", לדעת השופטת הלמן ניסוח זה "תומך בתפיסה לפיה יש לתת לביטוי 'חינוך' משמעות רחבה יותר, שאינה חופפת להקניית הידע במובן הלימודי… שטחי הפנימייה בה מתגוררים ומתחנכים תלמידי הישיבה, הם שטחים המשמשים לחינוך וללימוד".

לכן הישיבה התיכונית קיבלה פטור מתשלומי הארנונה גם על הפנימייה החל משנת 2005, ועיריית צפת תפצה אותה על הוצאות הדיון בעתירה בסך 2,000 שקל בצירוף שכר טרחת עו"ד בסך 12,000 שקל. (עת"מ 91/08).

"לפסק הדין ישנה חשיבות כיוון שזו הפעם הראשונה בה בית המשפט הכיר בכך ששטח פנימייה של בית ספר תיכון נכלל במסגרת הפטור מארנונה בשעה שבתחומים אחרים (ישיבה גבוהה, מעונות אוניברסיטה ומעונות סמינר) נקבע שהפטור חל על שטחי הלימוד בלבד", מסבירה עו"ד מרים זקבך, המייצגת את הישיבה. "בפסק הדין למעשה נקבע קו הגבול ולפיו כאשר מדובר במוסד בו מתחנכים תלמידים קטינים, אזי שטחי הפנימייה הם חלק אינטגרלי מהמוסד גם לצרכי הפטור מארנונה. עוד חשוב לציין כי למעט עיריית צפת יתר הרשויות המקומיות בהם נוהלו תיקים דומים ונדרש להחיל את הפטור של בית המשפט גם על שטח הפנימייה, הלכו הרשויות לקראת המוסדות ללא צורך בהכרעה משפטית כי אם במסגרת הסכמי פשרה".

פורסם לראשונה בשינויים בעיתון "מקור ראשון", 10.12.10

הביטוח הלאומי הפלה לרעה משפחה בשליחות חינוכית באוסטרליה

הסוכנות היהודית שלחה שתי משפחות עם ילדים למלא שליחות חינוכית למשך שלוש שנים בחו"ל, ושני ההורים הועסקו כמורים לשפה העברית בבית הספר 'יבנה' במלבורן שבאוסטרליה. אבל בעוד שמשפחת מיכאלי, המונה חמישה ילדים, קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי את הקצבאות לילדים מששבו לישראל – ממשפחת פרחי, המונה שלושה ילדים, נשללה הזכאות. זאת, למרות ששתי המשפחות שילמו במשך כל תקופת השליחות שלהם לביטוח הלאומי את דמי הביטוח שלהם, ושתיהן ביצעו בדיוק את אותה השליחות.

ההנחיות הפנימיות של הביטוח הלאומי היו אז כי "כל מי שיצא לחו"ל עם הילדים שלא מטעם מעביד ישראלי ולפיכך שכרו, על כל המשתמע מכך, תשלום ביטוח לאומי ומס הכנסה לא משולמים בארץ, לא יהיה זכאי לתשלום קצבת הילדים כל עוד הוא שוהה בחו"ל. כך פעל המוסד לביטוח לאומי לגבי כל מי שיצאו לחו"ל, בין השאר, מטעם הסוכנות היהודית או ההסתדרות הציונית…".

משפחת מיכאלי לא השלימה עם רוע הגזירה, שלמרות תשלום דמי הביטוח הלאומי, היא לא זכאית לקצבת ילדים – ותבעה את הביטוח הלאומי לבית הדין לעבודה בחיפה. השופטת עדנה קוטן פסקה לפני כשלוש שנים כי "בני הזוג מיכאלי זכאים לקצבת ילדים עבור כל חמשת ילדיהם לתקופת שהותם בשליחות החינוכית מטעם הסוכנות במלבורן שבאוסטרליה". הביטוח הלאומי לא ערער מאז על פסק הדין המנומק, ובכך נסללה הדרך לתביעה דומה נגדו מצד משפחת פרחי.

אלא שהביטוח הלאומי הצטדק שיש לדחות את התביעה, בשל התיישנות ושיהוי. השופט אלכס קוגן הוקיע אתמול את התנהלות המוסד הציבורי וקבע ש"יש כאן מידה לא מבוטלת של התנהלות לא ראויה מצד הנתבע", פסק השופט קוגן. "אין ספק כי ללא טענת ההתיישנות זכאים התובעים מבחינה משפטית ובמהות לקבל מהנתבע את קצבת הילדים בגין תקופת שליחותם מטעם הסוכנות באוסטרליה, הרי הם היו יחדיו באותה שליחות בדיוק עם בני הזוג מיכאלי, אשר זכו בתביעתם לקצבת ילדים לתקופה בה שהו באוסטרליה, שנדונה בפני השופטת קוטן", עמד השופט קוגן על מידת האבסורד שבטענת הביטוח הלאומי.

השופט קוגן הוסיף בפסיקתו כי לולא התיקון לחוק תובענות ייצוגיות ב-2006, משפחת פרחי יכלה להגיש תביעה ייצוגית נגד הביטוח הלאומי, ולזכות בדין. "אותו רציונל שהיווה נימוק לדחות תובענות ייצוגיות נגד הביטוח הלאומי (בתיקון לחוק – אי"פ), משום אותה חזקה כי כגוף ציבורי ינהג כלפי כל המבוטחים שהנסיבות שלהם זהות בהתאם לפסיקה שניתנה לגוף העניין, בעניינו של מבוטח ששייך לאותה קבוצת מבוטחים בעלי הנסיבות הדומות – אינו פועל במקרה שלפנינו", קבל השופט על ההתנהלות התמוהה של הביטוח הלאומי. "הנה לנו שתי משפחות עם נסיבות זהות לחלוטין, שלשתיהן נשללה קצבת הילדים בזמן שליחותן בחו"ל מטעם הסוכנות, כששתיהן היו באותה שליחות בדיוק: אחת המשפחות זכתה בבית הדין בתביעתה, והנתבע מסרב בתוקף להחיל את הפסיקה ואת המצב המשפטי הנכון על יתר המשפחות שלא עתרו לבית הדין".

משפחת פרחי לא מיהרה להגיש תביעה לבית הדין, משום שהמתינה להכרעתה של השופטת קוטן בתביעה שהגישו חבריהם, משפחת מיכאלי. זמן קצר לאחר שניתן פסק הדין, הם אכן הגישו את תביעתם. "התובעים לא העלו בדעתם כי הנתבע, שהוא מוסד ציבורי וסוציאלי, יעלה כנגדם טענת התיישנות וזו הטענה היחידה שתהווה מבחינתו של המוסד לביטוח לאומי סיבה לדחות את התביעה לגופה, ללא כל מחלוקת על גופם של דברים", אפיין השופט קוגן, וקבע כי "יש בכך מידה לא מבוטלת של התנהלות לא ראויה מצידו של המוסד לביטוח לאומי".

הסיבה שבעטייה לא הושתו הוצאות משפט על הביטוח הלאומי בפרשה, היא משום שאת משפחת פרחי ייצגה עו"ד מירב אפרים מהלשכה לסיוע משפטי במשרד המשפטים. (בל (חי') 3803-07).

פורסם לראשונה בעיתון "מקור ראשון", 6.12.2010, כ"ט כסלו תשע"א, עמ' 8

תבערת הדעה הקדומה

עוזי בנזימן, עורך האתר "העין השביעית", בטור על הסיקור התקשורתי של אסון השריפה הלאומי בכרמל:

"מצבי חירום ולחץ נפשי מרופפים את העכבות המכוונות את ההתנהגות האנושית. האסון בכרמל שיחרר את מעצורי הלשון של מראיינים ומרואיינים והציף על פני השטח את דעותיהם הקדומות. כך, למשל, קבע אמנון אברמוביץ' אמש בערוץ 2 שלציבור הרחב, למעט מתנחלים וחרדים, אין ייצוג ממשי בממשלה. רצה לומר, הממשלה מתחשבת באינטרסים של שני המגזרים הללו בלבד, ואינה נותנת את דעתה לצורכיהם של מגזרים אחרים, או כלל האוכלוסייה.

"זו קביעה מוטה בעליל, שמקורה בדעה קדומה או בזעם ותסכול חסרי בקרה. ומה עם החקלאים, והממסד הבטחוני, ובעלי ההון, והוועדים הגדולים שאת כוח הלחץ שלהם על הממשלה מתאר אברמוביץ' בכישרון רב מדי פעם? איילה חסון הטיחה באלי ישי, בערוץ הראשון, את השאלה מדוע כל מעייניו נתונים להגדלת הקצבאות לבני הישיבות ולא למצב המחפיר של תשתית הכבאות. גם זו היתה האשמה דמגוגית, שניזונה, מן הסתם, מתדמית מקובעת שיש לשר הפנים בעיני העיתונאית הזו. ותעיד על כך תגובתו המיידית של נציב כבאות ראשי, שמעון רומח, שיצא להגנת השר והבהיר כי דווקא בתקופת כהונתו הוגדל התקציב לשירותי הכיבוי".

פסיקה: 512 תושבי גוש עציון זכאים לתבוע את חברת החשמל ב-40 מיליון שקל בישראל

"חברת החשמל – איתך בכל רגע". האמנם?

תביעה ייצוגית בסך של כ-40 מיליון שקל שהגישו 512 תושבים מישובי גוש עציון נגד חברת החשמל תידון בישראל. כך פסקה היום בצעד דרמטי השופטת ד"ר דרורה פלפל מבית המשפט המחוזי בתל אביב, ודחתה את דרישת חברת החשמל לסלק על הסף את התביעה הייצוגית שהגישו נגדה תושבי גוש עציון הסובלים מתקלות חוזרות ונשנות בתדירות גבוהה באספקת החשמל לכל אורך השנה ומנזקים הרבים הנלווים לכך למכשירי החשמל בבתיהם.

השופטת פלפל דחתה את בקשת חברת החשמל לדחות על הסף את בקשת תושבי גוש עציון לאשר את התובענה הייצוגית שהוגשה נגדה, כי חוק התובענות הייצוגיות וחוק הגנת הצרכן אינם חלים באזור יהודה, בגוש בו מתגוררים העותרים. "בניגוד למזרח ירושלים, שסופחה כחלק ממדינת ישראל, המעמד של השטח באזור הוא כאל שטח מוחזק, ובעיני המשפט חלים עליו למעשה דינים משולבים של משפט בינלאומי פומבי, ודינים ישראליים שהורחבו לגביו", ציינה השופטת פלפל, ושאלה: "ואם חלים כללי המשפט הבינלאומי, האם דווקא ישראל היא 'הפורום הנאות' לניהול ההליך המשפטי שהוגש או שמא חובה להגישו במקום מושבם של המבקשים?".

מבחינה משפטית, החליטה השופטת פלפל כי יש לתובעים את מירב הסיבות לדון בתובענה הייצוגית בישראל: התובעים וחברת החשמל הם ישראלים, חברת החשמל רשומה בישראל, העדים אומנם חלקם מהגוש וחלקם מהארץ אבל כולם ישראלים, וחברי הוועדה שהקימה חברת החשמל לדון במחלוקות הם כולם תושבי המדינה. בנוסף לכך, לקחה השופטת פלפל בחשבון כי במקרה הנוכחי חלק מההפרעות באספקת החשמל נובע מפעילות צבאית ישראלית והאפשרות להפעלת תובענה ייצוגית צרכנית באיו"ש נראה שלא תנוהל במתכונת "הישראלית", מאחר שהדיון בה אמור להתנהל בבתי המשפט המקומיים, ש"ספק אם יש להם ניסיון בניהול תביעות ממין אלה – על כל הכרוך בכך מבחינת פרוצדורה, תנאים, דרך התדיינות וגובה הסכום שנתבע – דבר שעלול לגרום לחוסר צדק למשיבים".

באשר לטענה כי חברת החשמל חסינה מפני תביעות ייצוגיות, קבעה השופטת פלפל כי מדובר בגוף דו-מהותי, שהוא גוף ציבורי ופרטי, כלפיו ניתן להגיש תביעה ייצוגית – שכן אחרת ייאלצו 512 תושבי גוש עציון להציף את בתי המשפט המקומיים ב-512 תביעות עד לגובה של 2,5 מיליון שקל. "ואז, הדרך לניהול תביעת התובעים הייתה לאחד תביעות אלה, או לדון בהן במקביל או בדרך אחרת", הטיחה השופטת פלפל בחברת החשמל את האבסורד המשפטי של דרישתה. "היה והפתרון היה איחוד התביעות – היינו מגיעים כמעט למתכונת של תובענה ייצוגית. היה והתובענות היו נידונות בנפרד, הייתה זו לכל הדעות אפשרות בלתי סבירה ובלתי הגיונית, שהייתה מעמיסה ללא צורך על מערכת המשפט באזור".

לבסוף, הפטירה השופטת פלפל כי "אין ספק שהפרוצדורה של ניהול התובענה כתובענה ייצוגית, אם התמלאו תנאיה, באה לסייע לניהול הצדק", ואף חייבה את חברת החשמל לשלם לתובעים מגוש עציון שכר טרחת עו"ד בגין בקשתם זו בסכום של 30,000 שקל.

כפי שנחשף ב'מקור ראשון', בקיץ 2009 הגישו 512 תושבי גוש עציון תביעה ייצוגית נגד חברת החשמל בדרישה לפיצוי הולם בשל הנזקים הנגרמים להם כתוצאה משיבושים חוזרים ונשנים באספקת החשמל ליישובים באזור גוש עציון. לטענת התובעים, הליקויים באספקת החשמל נובעים מתחזוקה לקויה של רשת החשמל המובילה חשמל לאזור גוש עציון. חברת החשמל הודתה בפני התובעים במכתביה בעבר כי איננה מתחזקת את רשת החשמל באזור מסיבות ביטחוניות.

"החשמל המסופק לתושבי גוש עציון אינו אמין", נכתב בתביעה שהוגשה באמצעות עוה"ד שוקי ננר ועזריאל יעקובוביץ' בירושלים. "קיימים שיבושים רבים באספקת החשמל לרבות הפסקות, נפילות וקפיצות מתח ושינויי מתח ותקלות נוספות הגורמות לנזקים, תקלות, עוגמת נפש וצער רב לכל התושבים המתגוררים באזור גוש עציון ללא יוצא מן הכלל, כולל ילדים החיים באזור והסובלים מחרדות ופחדים בעקבות הפסקות חשמל בשעות החשיכה".

לטענת התושבים, הפסקות החשמל המרובות פוגעות באיכות חייהם וגורמות לנזקים ברכוש ולעתים אף לפגיעות גוף וחרדות אצל הילדים, להפרעות במהלך עבודתם של אנשים שמקום עבודתם בגוש עציון – כאשר ההפרעות לעבודה מתבטאות באובדן שעות עבודה, פגיעה בניהול העסקי, אובדן נתונים במחשבים המחוברים לרשת החשמל ואף להרס כונני מחשבים.

"המצב הבלתי נסבל הנמשך לאורך שנים רבות לא יכול להימשך יותר ולכן החלטתי להרים את הכפפה", סיפר בזמנו ל'מקור ראשון' יחיאל פישמן, פעיל שיוזם ומוביל את התביעה. "אנו אזרחים שומרי חוק, המשלמים חשבונות מלאים בזמן וללא הנחות, ומתמודדים עם עליות המחירים הניכרות בתעריפי החשמל. לא יעלה על הדעת שנשלם עבור מוצר שאנו לא מקבלים. החשמל אינו אמין, אינו זמין ואנו נתונים לחסדי חוטי החשמל הרעועים שאיננו יודעים מתי יפילו את החשמל ויקלקלו את מוצרי החשמל בבית של כל אחד ואחד מבין עשרות אלפי תושבי גוש עציון. לא אחת נפגעו תושבים וילדים כתוצאה מהפסקות החשמל ואם המצב מגיע לפיקוח נפש של ממש, גם מסיבות ביטחוניות, מישהו חייב להתעורר".

 

פרופ' מנחם פרי מסביר למה "תנ"ך רם" הוא אירוע חבלני

תנ"ך רם. "המקרא הוא שירה גאונית גם ברוב פרקי הפרוזה שלו, זוכה בפרויקט הזה לפרפראזה מגוחכת, המתחזה לתרגום לעברית בת-זמננו"

ראה אלוהים שהאור אחלה

…כמה טבעי המעבר מעופר עיני לפרויקט החדש "תנ"ך רם", שבית ההוצאה שלו מכריז עליו כ"בעל ערך לאומי ומרכיבו החינוכי אדיר". "תנ"ך רם" הוא יותר מבדיחה. הוא מפגע תרבותי, סכנה לספרות העברית, ואירוע חבלני בקנה-מידה לאומי.

המקרא, טקסט מעובה ומורכב, שהוא שירה גאונית גם ברוב פרקי הפרוזה שלו, זוכה בפרויקט הזה לפרפראזה מגוחכת, המתחזה לתרגום לעברית בת-זמננו. על-מנת להבין במה מדובר די להתחיל לקרוא בטקסט האמור, שאפילו כתרגום משַׁטח מאוד, הוא לוקה באי-הבנות.

"והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" מומר ל"והארץ היתה שוממה וריקה, והיה חושך מעל מי התהום שכיסו את הארץ". תוהו-ובוהו הוא צירוף שקיים אפילו בעברית הישראלית, ממש כמו "מהפכת סדום ועמורה" ו"בלגאן", אבל בשום עברית אין הוא "שוממה וריקה". וה"תהום" בפסוק התנ"כי – המעוררת יראת מסתורין – הופכת כאן לבעיית אינסטלציה משונה.

לא כאן המקום להתווכח עם גלעד צוקרמן, הסבור שהעברית המקראית היא שפה זרה, וכי העברית הישראלית קרובה יותר ליידיש משהיא קרובה למקרא. הרי לגבי היידיש, שהיא הלא-מודע של העברית הישראלית, אני מסכים אתו (דא עקא, שהעברית המקראית זורמת גם בעורקיה של היידיש). אבל המסקנות הפדגוגיות של צוקרמן – שיש ללמד את התנ"ך בתרגום לישראלית, ולו גם תרגום גרוע ומסלף, אינן נובעות מן התזה הבלשנית שלו.

גם אם יש זרות בלשון התנ"ך, צריך ואפשר להפנים אותה, כמונו בצעירותנו, ובגיל שעדיין קל ללמוד לשונות. וגם אם נניח שהדבר אינו קל, הגיע הזמן להפסיק להתבלבל בין בתי-ספר לקייטנות. בלי התנ"ך, ככתבו וכלשונו, לא תתאפשר הקריאה בכל הספרות העברית המודרנית, לא רק בביאליק ובעגנון, אלא גם בפוגל, ביעקב שבתאי, בא.ב. יהושע, בגרוסמן, ביונה וולך, בדליה רביקוביץ, ואפילו באורלי קסטל-בלום. נסו לקרוא בשירי פוגל בלי ה"לא זמנים" של התנ"ך וסדר המלים המקראי. נסו לקרוא את זך בלי "כי אדם לעמל יוּלד".

פירושים בתחתית הדף, המבארים מלים לא-מוכרות, הם כלי העזר הנאות לתלמידי הכיתות הנמוכות. "תרגום" מלא, שיְיַתר את הקריאה במקור, הוא ספר שראוי להשמיד אותו, חרף כל הקונוטציות של שריפת ספרים. כי ברגע שיוכנסו ספרים כאלה לבתי-הספר, שום תלמיד לא יקרא את המקור. כל תרגום של התנ"ך, אפילו התרגום המעולה לאנגלית הקרוי על שמו של המלך ג'יימס, רחוק מרחק מזרח ממערב מן הדבר עצמו. אבל ההשוואה הזו מופרכת, כי לא מדובר כאן על תרגום אלא על פעולת חיסול של אחת מתשתיות התרבות הישראלית.

רבות עד אינספור המלים בעברית הישראלית שהלא-מודע המתוח שלהן הוא שימושן התנ"כי. החיים בתוך הפרדוקסים של הקיום הישראלי שלנו מתחוורים ונעשים משמעותיים רק בעזרת המתח הזה, של חילון-לא-חילון, של טרנספורמציה שהותירה ספיחים. עם "תנ"ך רם" במקום הטקסט המקראי, לא תישאר לנו עברית ישראלית, או כל עברית אחרת…

מתוך האתר של הוצאת הספריה החדשה:

http://www.newlibrary.co.il/htmls/page_894.aspx?c0=15936&bss53=13176

פסיקה: הלומד שעתיים ביום זכאי להבטחת הכנסה

לא בכל יום זוכה האזרח הקטן לנצח את המוסד לביטוח לאומי בבית המשפט, אבל מסתבר שההתעקשות משתלמת. האברך יצחק חחיאשוילי רשם אתמול ניצחון כזה לזכותם של אברכי הכוללים שזכאים בתנאים מסוימים שהציג על עצמו לקבלת הבטחת הכנסה. מי שלומד תורה במשך שעתיים מדי ערב לא נחשב ל'תלמיד' בכל הנוגע לאי-קבלת גמלת אבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי, פסקה אתמול השופטת יעל אנגלברג-שהם מבית הדין לעבודה בבאר שבע, וקיבלה את הערעור שהגיש חחיאשוילי על החלטת הביטוח הלאומי לדחות את תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה.

חחיאשוילי טען בערעור בבית הדין לעבודה כי הוא לומד תורה בכולל 'יגל יעקב' בבאר שבע בזמנו הפנוי במשך שעתיים מדי ערב, לאחר שבמשך היום הוא עסוק בחיפוש עבודה. לכן אין לראות בו 'תלמיד' כמוגדר בחוק הבטחת הכנסה, איננו רשום בקובץ תלמידי הישיבות באגף המוסדות התורניים במשרד החינוך והוא זכאי לגמלה. הביטוח הלאומי טען מנגד כי יש לראות בו תלמיד ישיבה שלא זכאי לגמלה, משום שהוא לומד בכולל באופן סדיר ואף מקבל על כך מלגה חודשית בשיעור של 500 שקלים. לטענת הביטוח הלאומי, גם אם חחיאשוילי אינו רשום כתלמיד ישיבה במשרד הדתות, הרי שיש לראותו ככזה משום שהוא מקבל מהכולל מלגה חודשית ומתקיימים לגביו גדרי הסדירות והמחויבות שבלימוד.

השופטת אנגלברג-שהם הכריעה בשאלה המשפטית האם חחיאשוילי נחשב ל'תלמיד' או לא, בפרט שהמונחים 'תלמיד' ו'מוסד תורני' לא הוגדרו בחוק הבטחת הכנסה ויש לפרש אותם על-פי משמעותם בחוקים אחרים ועל-פי תכליתם. אם השאלה תֵענה בשלילה, אז אין בסיס לשלול את זכאותו של חחיאשוילי לגמלה, אך אם השאלה תֵענה בחיוב, יהיה מקום לבחון האם 'כולל אברכים' מהווה 'מוסד תורני' או שהוא בבחינת מוסד הנחשב לחריג.

נפסק כי המבחנים שיש בהם כדי לסייע בקביעה אם האדם הוא 'תלמיד' או לא על-פי חוק הבטחת הכנסה הם: סדירות הלימודים מבחינת הזמן (ימי הלימוד ושעות הלימוד), סדירות הלימודים מבחינת החומר הנלמד, סדרי לימוד עם חברותא, מחויבות למסגרת הלימודים, רישום נוכחות, פיקוח חיצוני, קבלת מלגה בעקבות הלימוד, רישום כתלמיד ישיבה במשרד ממשלתי, עמידה במבחנים, מטרת הלימודים היא קבלת תעודה, פעולות קבלה ללימודים בכולל, לימודים בזמן הפנוי, חובות על הלומד בכללי התנהגות ומשמעת.

על-פי המבחנים הללו פסקה השופטת אנגלברג-שהם כי חחיאשוילי אינו 'תלמיד', ולכן אין לשלול ממנו את זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה. לאור המסקנה הזאת, אין צורך להכריע בשאלה האם 'כולל אברכים' מהווה 'ישיבה' או 'מוסד תורני' כטענת הביטוח הלאומי והשאלה נותרה בצריך עיון. "שעה שמדובר על אדם הלומד מיוזמתו כשעה וחצי ביממה לימוד תורה לשמה, במסגרת שאינה מחייבת, הגם שהוא עושה כך באופן סדיר, אין לתת למאפיין הסדירות לגביו משקל רב", פסקה השופטת אנגלברג-שהם, בהסכמת נציג העובדים יאיר טבת ונציג המעבידים משה עזרא. בית הדין פסק כי אם חחיאשוילי עומד ביתר תנאי הזכאות לגמלה, זכאי הוא לקבלתה החל מספטמבר 2008, ואף השית על הביטוח הלאומי הוצאות משפט בסך של 2,000 שקלים.

בג"ץ: גבר שיושב בבית אינו "עקרת בית"

חוק הביטוח הלאומי משנת 1953 משקף את חלוקת התפקידים 'המסורתית' – הגבר דואג לפרנסת המשפחה, בעוד האישה מבצעת את עבודות הבית – ושופטי בג"ץ הציבו אתגר בפני חברי הכנסת לשקול להשוות את זכויותיהם וחובותיהם של "עקרת הבית" ושל גבר שאינו עובד * בעוד השופטים אליעזר ריבלין ואליקים רובינשטיין כינו את החוק כמבוסס על תפיסות עולם מיושנות שאבד עליהן הכלח, העלה השופט ניל הנדל את השאלה האם השיג השינוי במעמד האישה כיום שוויון או שמא אך הגדיל את הנטל המוטל על האישה?

 

גבר שיושב בבית אינו "עקרת בית": שופטי בג"ץ דחו אתמול עתירה שבה ביקש גבר שלא עובד להחיל עליו את הוראות חוק הביטוח הלאומי הפוטרות "עקרת בית" מתשלום דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות. המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין פסק, בהסכמת השופטים אליקים רובינשטיין וניל הנדל, כי "יתכן שיש בחוק, המחיל הסדר שונה על גבר ועל אישה, פגיעה מסוימת בשוויון. אולם אף אם קיימת אפליה היא מעוגנת בדבר חקיקה ראשי (של הכנסת – אי"פ), העומד בתוקף שנים רבות".

חוק הביטוח הלאומי מחייב תשלום דמי ביטוח על עובדים – שכירים או עצמאיים – בהתחשב בגובה הכנסתם. אדם שאינו עובד כשכיר או כעצמאי, הגם שאין לו הכנסה, מחויב בתשלום דמי ביטוח בסכום מינימלי. אך אישה שהיא "עקרת בית" – המוגדרת בחוק כאישה נשואה שאינה עובדת שכירה או עצמאית, ובן זוגה מבוטח, פטורה מתשלומי הביטוח הלאומי. למרות הפטור מהתשלומים, היא זכאית מהביטוח הלאומי לביטוח נפגעי תאונות, לביטוח נכות ולביטוח סיעוד.

לטענת בני הזוג יחזקאל וסוניה מני, ההסדר שבחוק הביטוח הלאומי – לפיו גברים שאינם עובדים חייבים בתשלום דמי הביטוח – מטיל נטל כלכלי גבוה על נשותיהם של אותם הגברים, שכן הן נדרשות לשלם את דמי הביטוח הלאומי המוטלים על בעליהן. בכך פוגע החוק בחופש העיסוק של אותן נשים, ובחופש העיסוק של גברים המעוניינים לעבוד במשק הבית. "מאחר שהחובה לשלם דמי ביטוח לאומי עבור גבר שאינו עובד מוטלת בפועל על האישה העובדת, ובהתחשב בכך ששכרן של נשים נמוך בממוצע משכרם של גברים – מכביד התשלום הנוסף על נשים עובדות ופוגע בהן", נטען בעתירה לבג"ץ, ולכן יש לפסול את ההסדר הקיים בחוק.

נציגי הביטוח הלאומי והיועמ"ש טענו מנגד כי החוק מתייחס במפורש ל"עקרת בית" כאישה, והמושג של "עקר בית" כלל לא קיים בו. החוק מבחין בין גבר ואישה כדי להיטיב את מצב האישה שלא עובדת ולפטור אותה מתשלומי הביטוח. המוסד לביטוח הלאומי אף איים כי אם תתקבל העתירה, ויינתן פטור גורף לגברים "עקרי בית" מתשלומי הביטוח הלאומי, הדבר יעלה לקופת המדינה מאות מיליוני שקלים, עד כדי כך שהמדינה תעדיף להטיל חובת תשלום גם על "עקרות בית", ורק לא לפטור מתשלום גברים שלא עובדים.

שופטי בג"ץ אמנם דחו את העתירה, אבל עמדת היועץ המשפטי לממשלה והביטוח הלאומי קוממו אותם כהוגן. "הנמקת המשיב ששינוי במצב הקיים משמיע עלות של מאות מיליונים וגם פגיעה בציבור גדול של נשים – אינה משכנעת דיה, לדידי", קבע השופט רובינשטיין. "לטעמי ראוי כי המחוקק 'ירים את הכפפה' ויבדוק באופן יסודי את התמונה כולה, את התועלות במצב הקיים ככל שהן עדיין קיימות כטענת המשיב, ומנגד את החסרונות ברוח דברינו. התוצאה עשויה להיות איזון חדש, שביל זהב בין השיקולים, שלא יהא בחינת 'משחק סכום אפס'. אם תתקיים הבדיקה יהא זה שכרה של העתירה; יפה שעה אחת קודם, והנה אתגר למחוקק".

השופט ריבלין דחה את העתירה משום שלא הוכחה פגיעה בחופש העיסוק והפגיעה בזכות לקניין היא מידתית ומאוזנת. "יתכן שיש בחוק, המחיל הסדר שונה על גבר ועל אישה, פגיעה מסוימת בשוויון", הודה השופט ריבלין. אולם "אף אם קיימת אפליה, היא מעוגנת בדבר חקיקה ראשי (של הכנסת – אי"פ), העומד בתוקף שנים רבות", מאז 1953. מנגד, דחה השופט ריבלין גם את טענת הביטוח הלאומי כי ההסדר הקיים מהווה "העדפה מתקנת", שנועדה לקדם שוויון לטובת הנשים העובדות במשק ביתן. "קשה לומר שההבחנה שעושה החוק מגשימה את הרציונלים של ההעדפה המתקנת בדרך כלשהי", הוא קבע.

"החוק שחוקק ב-1953 לא נועד ליצור שינוי או לעודד שוויון, אלא רק שיקף את המציאות שהייתה קיימת אז – מציאות שבה התקיימה חלוקת התפקידים 'המסורתית', לפיה הגבר דואג לפרנסת המשפחה, בעוד האישה מבצעת את עבודות הבית. הנשים נתפסו כמבוטחות התלויות בבעליהן, וההנחה הייתה שרובן המכריע לא יצא לעבודה מחוץ לבית. אפילו איננו מצויים במצב של שוויון מלא בין גברים לבין נשים בשוק העבודה, הרי שאין ספק כי החברה אינה אותה חברה של שנות ה-50, ונראה כי החקיקה בתחום דיני הביטוח הלאומי נשארה, במידה רבה, מאחור". לכך הוסיף השופט רובינשטיין כי "אכן קשה להסביר דברים אלה במשקפי הזמן והמקום דהאידנא, מקום שהוראות החוק מדברות אלינו מעידן אחר, ממצבים חברתיים שנשתנו עד מאוד בחלק ניכר מהאוכלוסייה, עד כי במקומות רבים אבד על הדגם הישן כלח".

השופט ריבלין אף הסתפק האם החוק מקנה לנשים יתרון כלשהו על פני הגברים, בפוטרו אותן מתשלום דמי הביטוח. שכן, "תא משפחתי שבו האישה היא המפרנסת נדרש לשאת בנטל נוסף לעומת תא משפחתי שבו הגבר הוא המפרנס. תא משפחתי שכזה נפגע מההסדר החקיקתי הקיים, המבוסס על תפיסות עולם מיושנות. כך, מקום בו בחרו נשים לצאת ולעבוד בעוד בעליהן נושאים בנטל הטיפול במשק הבית נופלת עלות דמי הביטוח על היחידה המשפחתית כולה, ובמקרה בו הגבר לא עובד – הנטל מונח על כתפי האישה והתשלום הנוסף יורד ממשכורתה. בכך עשוי להיות תמריץ שלילי ליציאת האישה לעבודה".

לכך הוסיף השופט רובינשטיין כי "אין מדובר בבעלי משאבים בלתי מוגבלים, ושיקולי הגינות מצדיקים להתחשב ביכולתה של האישה. התא המשפחתי האופייני אינו מורכב איים-איים (גם אם ישנם חריגים), אלא ראוי להשקיף עליו במקרה ה'רגיל' במכלולו, בחינת כלים שלובים, והתעלמות מכך משל יביא האיש ממרחק לחמו – אין לה מקום". ואילו השופט הנדל העלה את השאלה האם השיג השינוי במעמד האישה כיום שוויון או שמא אך הגדיל את הנטל המוטל על האישה?

שופטי בג"ץ המליצו לחברי הכנסת לשקול להכיר בעקרת הבית כמבוטחת בזכות עצמה, ולהשוות זכויותיהם וחובותיהם של "עקרת הבית" ושל גבר שאינו עובד.

לפסק הדין בעניין בג"ץ 1046/09 סניה ויחזקאל מני נ' המוסד לביטוח לאומי

להבדיל בין ספרות הקודש והחול

לא ניתן להשוות בין ספרות הקודש לדורותיה ובין הספרות החדשה, שהתנערה במפגיע מהמסורת היהודית. לא כל חיבור עברי זכאי להיכנס לארון הספרים היהודי

סדרת עם הספר. "כשהעין הישראלית תרפרף עליהם, היא תבין אינסטינקטיבית שבביוגרפיה הלאומית אינך יכול לאהוב את האחד בלי השני", אפיין יאיר לפיד (צילום: אורי פז)

במאמרו "הספרות העברית החדשה כמחשבת ישראל" (מוסף שבת, עיתון "מקור ראשון", גיליון 674) מתיימר אריאל לוינסון להציב על ציר אחד של המחשבה היהודית לדורותיה את הספרות העברית החדשה כהמשך של מחשבת ישראל. "שיר של ביאליק מייצר אדם… באופן העקרוני ביותר", טוען לוינסון, "כמו פרק במורה נבוכים לרמב"ם, שיר של אבן גבירול, פרק במשנה או בשולחן ערוך וסיפור או סוגיה מהתלמוד". בהמשך לכך מצביע לוינסון על היחלשות כוחה של המסורת הדתית בתקופת ההשכלה והחילון ביהדות. "שלוש מאות השנים האחרונות הן רעידת אדמה, אך למרות זאת כולם כאחד המשיכו לעסוק באותן שאלות ובאותן משימות", סבור לוינסון.

לבסוף, הוא מציין את המחלוקת בין קורצווייל לברדיצ'בסקי סביב תפיסת התרבות היהודית כאחדות או כריבוי. "רק חיבור מחודש בין המחשבה על הספרות העברית החדשה לבין שאלות של מחשבת ישראל יוכל להביא אותנו להתבונן מחדש בספרים המקיפים אותנו, ואולי אף לשנות את האופן שבו אנחנו רגילים לסדר את הספרייה שלנו", פוסק לוינסון.

מאמרו של לוינסון מנחיל למעשה את האקסיומה ש'ארון הספרים היהודי' המפורסם שייך לא רק לדתיים, אלא גם החילונים הם המשך ישיר של התגלמות היהודי הלגיטימי. ברדיצ'בסקי ראה במסורת היהודית כל מה שיצרו יהודים ומי שזיהו עצמם כיהודים, ולכן מותר גם לחסידי אלישע בן-אבויה לבוא בכלל ישראל. אין 'יהדות' העשויה עור אחד, טען ברדיצ'בסקי, יש רק יהודים שחושבים ופועלים ('כתבי ברדיצ'בסקי', ס"ב-ס"ג). אך מהי תרבות יהודית, כאשר כל אדם הוא תרבות שלמה ופרטיקולרית? הרי כשניטול לידינו טקסט של שפינוזה ודקארט, ונשאל איזה מהקטעים כתב יהודי – איש לא יבחין שדווקא טקסט מסוים שייך ליהודי. יהדותו של שפינוזה, כמו גם יהדותו המתריסה של ברנר, היתה מקרית לחלוטין, ואינה הופכת את הפילוסופיה והספרות שלהם ליהודית. לא כל מה שיהודי כותב או הוגה זוהי יהדות, אלא אם מדובר ביהודי שספג מקדושת היהדות, והדבר מקרין על היצירות שהוא יצר. היהדות היא כל מה שיהודים יצרו מתוך התייחסות ישירה אל מה שהגו הדורות הקודמים להם ביהדות. הרי אי-אפשר להיות יהודי, בלי 'להיות יהודי'. אפשר רק להיות ישראלי, בלי להיות יהודי…

קאנון מחודש

רק לאחרונה התגבשה סדרה בת 27 כרכים שפצחה ב"החזרת הספרים לעם הספר". לדידם של מגבשי הסדרה, כתביהם של ביאליק, טשרניחובסקי, גולדברג ואנשי רוח אחרים שספריהם נחשבים בפנתיאון התרבות העברית, הם חלק מבית היוצר של התרבות היהודית לדורותיה. כך מגבשי הסדרה עטפו את ה"בעל-שם-טוב" באותה עטיפה מבריקה של אלתרמן, והגדירו את הקאנון של חיינו התרבותיים בשילוב עם כתבי הרצל וגורדון, כמי שלא נחותים מהתנאים והאמוראים. כל אלה ואחרים הועמדו יחד על אותו מדף: בעיצוב אחיד, באותו הגודל, בכריכות צבעים עזים ובפונטים זהים. "כשהעין הישראלית תרפרף עליהם, היא תבין אינסטינקטיבית שבביוגרפיה הלאומית אינך יכול לאהוב את האחד בלי השני", אפיין יאיר לפיד ('ידיעות אחרונות', 17.11.07).

לטעמי, אין לכרוך יחד את ברנר ושלום-עליכם עם התנ"ך והתלמוד או הרמב"ם. לא ניתן להשוות ביניהם מבחינת מהותם הרוחנית, חווייתם התרבותית ובחינתם הספרותית. בשונה מהספרות העברית החדשה, תורת ישראל נועדה להתעלות בעבודת הא-ל, לפיתוח רגישות מוסרית לזולת, להקניית נימוסים של דרך ארץ, להימנעות מאובדן הרוח היהודית ומהיחלשות האמונה בא-לוהים. מעטים מאמינים כי חכמת הספרות החילונית מתווה התנהגות מוסרית שכזו.

יש להבדיל בסדרת הקאנון היהודי בין הא-לוהי לאנושי, ולא לערבב ביניהם באותה מתכונת גראפית. ההבדל המהותי הזה בא לידי ביטוי בהפרדה שנהגו לערוך תלמידי חכמים לאורך הדורות, שאחסנו בביתם ספרים מכל המינים, בהצבת הספרים השונים על גבי מדפים שונים, ואף בספרייה אחרת. הרב לייבלה וייספיש מ'מאה שערים', שהיה חסיד אדוק של פרידריך ניטשה כי כתביו הציתו בו זיק חיים ברגעי משבר כשעמד על סף התאבדות בנערותו כיתום פליט שואה, דאג להציב את כתביו במדף ספרים נפרד לחלוטין משורת המדפים של ספרי הקודש. כתבי חולין עומדים בפני עצמם, ואין לערבב בינם לבין כתבי הקודש.

ההפרדה הזאת נראית במבט שטחי כסמנטית בלבד, אך היא מבטאת את היחס הראוי והמיקום הנכון לספרי קודש וחול בהווי החיים היהודיים. כבר בקרב חז"ל התעורר ויכוח בשאלה אילו ספרים של התנ"ך מטמאים את ידי האוחזים בהם ואלו לא, דיון שמשמעו קביעת קדושתם היחסית של הספרים השונים (הקדושים – מטמאים. ראו: שבת יג ע"ב). ישנו גם הבדל מהותי בין התנ"ך ל'ספרים החיצוניים', שחלקם כלולים בסדרה, שלא לחינם נפלטו החוצה מהקאנון המקראי שהתקבע לדורות. כשחז"ל מבהירים את איסור הקריאה ב'ספרים החיצוניים', הם מדגישים שמדובר ב"ספרי בן-סירא וספרי בן-לענה, אבל ספרי הומרוס וכל הספרים שנכתבו מכאן ואילך: כקורא באיגרת" (ולכן אינם כלולים בגזירה הזאת של טומאת ידיים). הנימוק הוא שאלֵה "להיגיון ניתנו, ליגיעה לא ניתנו". את ההחמרה באיסור קריאת הספר בן-סירא, שחז"ל מצטטים מחוכמתו מספר פעמים לעומת משלי הומרוס היווני שספריו מלאים בעבודה זרה, מנמק הרב ראובן מרגליות, חתן פרס ישראל, שרק ספרים שנכתבו בסמיכות זמנים לסידור התנ"ך נאסרה בהם קריאה, מחשש שיתווספו בשרירותיות לקאנון התנ"כי כספרי הקודש. והנה כעת, כחלוף כאלפיים שנות גלות, חבורה נכבדה של אנשי רוח המרגישים צורך עז לכונן בליבנו את ספריית הקאנון הלאומית, מבלבלת את היוצרות ומבלבלת בין היוצרים בהרכבת כלאים של אלה באלה, וכפי שלוינסון מציע לחבר ביניהם.

ציונות ללא יהדות

"ספרים אפשר לסדר בכל מיני דרכים ועל-פי כל מיני טעמים", אפיין עמוס עוז ('סיפור על אהבה וחושך', עמ' 29). "על-פי הכותרות, על-פי אלף-בית של שמות המחברים, על-פי סדרות ובתי-הוצאה, על-פי הכרונולוגיה, על-פי לשונות, על-פי נושאים, על-פי הסוג והתחום, ואפילו על-פי מקום הדפוס. יש ויש". היהודים ביכרו לרוב את החלוקה על-פי הסוג והתחום, ונמנעו במפגיע מהשעטנז שבו מיזם 'עם הספר' מתעתע בנו, כנראה במטרה לשוות לחילוניות איזו תחושה של "עגלה מלאה" וחוליית שרשרת בהיסטוריה היהודית, חרף הנפת דגלה המתריס של הציונות ביהדות. הרי הציונות היתה חדורה בתודעה עמוקה של טאטוא הישן שביטאה האורתודוקסיה היהודית לדורותיה. היא לא התייחסה אל נציגי השדרה הרוחנית של יהדות ההלכה בהתייחסות אנתרופולוגית מנותקת, אלא חפצה היתה בהכחדתם, כי תרבותם עמדה למכשול.

חיים הזז. "הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות"

היה זה הסופר ארתור קסטלר, שהתנדנד בין קומוניזם לציונות בין שתי מלחמות העולם, וטען כי נהפך לקומוניסט משום ששנא את העני ונעשה ציוני כי שנא את היהודי. ואילו הסופר חיים הזז קבע כי "אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה. בוודאי שני דברים הסותרים זה את זה. כשאדם אינו יכול להיות יהודי, הוא נעשה ציוני… הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם… דבר אחד ברור, הציונות לא המשך, לא רפואה למכה. היא עקירה והריסה… אדרבא היא מסיחה דעתה מן העם, מתנגדת לו, הולכת נגד רצונו ורוחו, חותרת תחתיו ועוקרת אותו ופורשת ממנו לדרך אחרת, למטרה רחוקה ומסוימת. היא וקומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר בבקשה לשים לב: לא חדש ולא מחודש אלא אחר. מי שאינו סבור כך או שהוא טועה או שהוא מרמה את עצמו" ('הארץ', אלול תש"ג-1943). הציונות מעולם לא הסתפקה בחירות מדינית בלבד, וזרמיה המרכזיים ביטאו את הרצון ליצור תרבות חדשה וזהות חדשה, שבמרכזו עמד הצורך למחוק את האורתודוקסיה (שקידשה את מחשבת ישראל באורח חייה היומיומי) כתנאי לפתיחת החלונות החדשים.

יוצא מן הכלל בעניין זה הוא  'אחד-העם', שבמסגרת המצע הרוחני למהפכה תרבותית-חילונית שסיפק, חתר ליצירת "סינתזה בין זיקה עמוקה לעולם הרוחני היהודי לבין הליברליזם כתפיסת עולם וכתרבות" (אניטה שפירא, 'יהודים חדשים יהודים ישנים', עמ' 159-155), וניסה לשלב את יסודותיה של התרבות היהודית עם מודרניזם נאור. לדידו, "קיומה של האומה היהודית נחוץ בשביל להעניק משמעות תרבותית לחייהם של היהודים וכדי שתמלא את ייעודה המוסרי למען האנושות… עיצוב זהותו של היהודי הלאומי החדש נועדה להיות זהות חילונית, שמחויבת לנורמות מסוימות המושרשות במורשתו התרבותית של עם ישראל, הספוגה דתיות" (גדעון שמעוני, 'האידיאולוגיה הציונית', עמ' 258).

את תהליכי העיצוב מחדש ראה 'אחד-העם' כשלב נוסף ברצף ההתפתחות ההיסטורית של היהדות, ולא כמהפכה וכמרד במסורת. ב-1913 הוא השיב על השאלה "מהי מהות היהדות?", כי זו "תלויה, כמובן, במה שאנו נוטים להבין במונחים הגמישים כל כך 'יהדות, דת ותרבות'. כפי שאני מבין במונחים אלה, הרי נראה לי שהדת כשלעצמה אינה אלא צורה מסוימת של 'תרבות'; שיהדות אינה לא זה ולא זה, אלא הכוח היוצר הלאומי אשר התבלט בעבר כתרבות דתית בראש וראשונה. לעתיד הפתרונים איזו צורה יקבל כוח יוצר זה להבא, בתנאים חדשים" (שולמית לסקוב, 'חיי אחד העם', עמ' 428).

ואולם, מעטים יודעים ש'אחד-העם' עצמו התקשה להשלים בערוב ימיו עם מה שהטיף לו במהלך חייו. ביאליק מספר על מורו ורבו 'אחד-העם' ועל עצמו כיצד "פעם שפכתי לפניו את לבי על המצב כאן בארץ ישראל ומצב היהדות בחו"ל. אמרתי לו: יש לפעמים רצון ללבוש טלית ותפילין וללכת לבית הכנסת, להתערב עם כל היהודים הנושאים עדיין עול מצוות אלה. אמר לי: אי, ידידי, אם יש רצון כזה, שמע לקול לבך, עשה מה שלבך מצווה לך. אילו הייתי עתה צעיר, הייתי נוהג בהרבה מן הדברים מנהג אחר לגמרי". וכמה אופייני סיכומו של ביאליק בשולי הזיכרונות האלה: "ו'אחד-העם' היה איש תקיף בדעת. בעל הגיון מסקני, ישר-מחשבה. אותה שיחה באה ללמדני הרבה על השינוי הפנימי שבו. ראיתי רגע כשנתעורר ב'אחד-העם' הניצוץ (היהודי), אך הגוף היה כבר שבור" ('דברים שבעל-פה', פ"ב).

על פי תהום

גרשום שולם. העברית היא "שפה הרת פורענויות" בגלל "העוקץ האפוקליפטי" הטמון במילותיה

דמות נוספת חריגה בנוף הציוני הייתה גרשום שלום. הלה – שהציג את השאלה הגדולה האם תיווצר סינתזה אמיתית ופורייה בין המגמות הסותרות שבתוך הציונות מבלי שהן יבטלו או יכחישו זו את זו – ראה במתח שבציונות מתח פורה שכל הכרעה חד-צדדית בו עלולה להיות הרת אסון עבורנו ('דברים בגו', עמ' 136-135). הוא סבר שלא היה ניתן להימנע מתהליך החילון, אולם הוא צפן בתוכו הרבה סכנות. החילוניות איננה סוף פסוק, אלא שלב מעבר מתקופת משבר והסתר פנים, שמתוכה א-לוהים יתגלה ביתר תוקף (אהוד לוז, 'מעבר בנחל יבוק', עמ' 203).

שלום התריע על הסכנות שיש בהפיכת הלשון העברית ללשון מדוברת. במכתב ששלח לפרנץ רוזנצווייג ב-1926 הוא טען כי העברית היא "שפה הרת פורענויות" בגלל "העוקץ האפוקליפטי" הטמון במילותיה. לדעתו, חילוּנה לא סילק ממנה את העוקץ הזה, שכן לשמות ולדימויים יש חיים משלהם. "מה תהיה התוצאה של 'עיכשוּו' העברית? האם לא תפער את פיה התהום של השפה הקדושה, אשר שיקענו אותה בקרב ילדינו? אכן, האנשים פה אינם יודעים את משמעות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית. שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זאת איננה האמת. חילון של השפה אינו אלא דיבור בעלמא, מליצה בלבד. אי אפשר, למעשה, לרוקן את המלים המלאות עד להתפוצץ, אלא במחיר הפקרת השפה עצמה… אם נמסור לילדינו את השפה שנמסרה לנו, אם אנחנו, דור-המעבר, נחייה בקרבם את שפת הספרים הישנה על מנת שתתגלה להם מחדש – האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה נגד דובריה? ומה דמות תהיה לדור שכלפיו תופנה ההתבטאות שלה? הרי בשפה הזאת אנו חיים כמו על-פי תהום, וכמעט כולנו מהלכים בביטחון, כמו עיוורים" ('עוד דבר', עמ' 60-59).

מבחינת שלום, בהחייאת הלשון טמונה סכנה: המטען העמוק שיש בשפה העברית עלול להתפרץ בסופו של דבר בפניו של הדור הצעיר. באופן פרדוקסאלי הוא סבר שהמתח הפורה יבוא רק על ידי הפרדה ברורה בין הקודש והחול, בין השפה העברית הקדומה ובין הלשון המדוברת העדכנית. זאת, כמובן, לא קרה, אבל המתח שזיהה שלום עדיין קיים. אותו נוער "על-פי תהום", ששלום חרד לגורלו, נכנע מחד לחילון האפוקליפטי ומאידך מבעבעים בתודעתו דימויי המורשת היהודית שחלחלו ללבו גם כשהוא רואה עצמו מורד במסורת שהעברית מייצגת. ואם אלה פני הנוער כיום, קל לנחש מה עלול לקרות לנוער הישראלי-יהודי אם תאומץ הצעתו של לוינסון.

פורסם לראשונה במוסף שבת, עיתון "מקור ראשון", י"ט באב תש"ע, 30.7.2010.

פסיקה תקדימית: קבלן כוח אדם לא יגלגל הפסדים על גב העובדים

בצעד תקדימי פסקו שופטי בית המשפט העליון כי חברה פרטית שזכתה במכרז של עיריית אשקלון לספק שירותי ניקיון למשרדיה ולמוסדות החינוך בעיר תפסיד את החוזה, משום שיפגעו קשות תנאי ההעסקה של המנקים

לפי תחשיב החברה הזוכה במכרז, עיריית אשקלון אף תפיק רווחים של יותר מ-2% משווי העיסקה. לוגו של עיריית אשקלון

עיריית אשקלון בחרה בחברה פרטית שתעניק שירותי ניקיון במשרדי העירייה ובמוסדות החינוך בעיר תוך פגיעה קשה בעלות העסקתם של עובדי הניקיון? שופטי בית המשפט העליון ביטלו אתמול בצעד תקדימי את המכרז והעלו בשבט הביקורת את פעילותה של העירייה כרשות ציבורית. שופטי בית המשפט העליון אדמונד לוי, עדנה ארבל וניל הנדל פסקו פה-אחד כי עיריית אשקלון זיכתה במכרז שפרסמה חברת 'רם', למרות שזו לא רק שלא עמדה בתנאי המכרז לתשלום של סכום המינימום בסך של 28.64 שקלים לשעת עבודתו של עובד ניקיון, אלא אף חישבה כיצד העירייה תוכל להרוויח מפגיעה בשכר עובדי הניקיון.

לפי החישוב של החשב הכללי במשרד האוצר, שכרו של עובד בעל ותק של למעלה משנה – לרבות שכר מינימום, תוספת ותק, חופשת מחלה, דמי הבראה, פיצויי פיטורים ועוד – נאמד על 28.64 שקל לשעה. התחשיב של חברת 'רם' הציע לעירייה לעקוף את חישובי החשב הכללי בפשטות: בעוד שמרכיבי התשלום לעובד התייחסו לעובדים בעלי ותק של למעלה משנה, בכוונתה להעסיק עובדים בעלי ותק קצר יותר, כך שעלותם תהיה נמוכה יותר. בחישוב ההפרשה לפנסיה, שבה מחויב מעסיק רק לאחר חצי שנת עבודה, לקחה חברת 'רם' בחשבון כי "20% מהעובדים צפויים לא לעבוד מעל חצי שנה", כהגדרתה בתמחור שהגישה לעיריית אשקלון. בתשלומי לפיצויי פיטורים ובתשלום תוספת הוותק, להם זכאי עובד שצבר ותק של שנה ומעלה, "נלקחו (בחשבון רק) 60% מהעובדים, הצפויים לעבוד מעל שנה". מה שמעיד על כוונת החברה לפטר 40% מעובדי הניקיון שתגייס בטרם הגיעם לשנת עבודתם הראשונה.

העלות בגין דמי מחלה חושבה כנמוכה יותר, היות ש"מנסיוננו ניצול ימי מחלה מלאים הוא 50%", כתבה החברה. מרכיב התשלומים לביטוח הלאומי הועמד גם הוא על שיעור נמוך מהקבוע בהוראות החשב הכללי, על בסיס ההנחה כי חיסכון בתשלומם של מרכיבי השכר שפורטו יחסוך גם את החובה לשלם בגינם את תשלומי הביטוח הלאומי. בהתבסס על החישוב המתוחכם שלה, טענה חברת 'רם' שהיא תוכל לשלם לעובדים את שכרם כדין, לשאת ביתר ההוצאות הכרוכות במתן השירות, ואף להפיק מההתקשרות עם עיריית אשקלון רווח, אם כי נמוך, של מעט יותר מ-2% משווי העיסקה.
אלא שלמרבה המזל, גם חברת 'שלג לבן' השתתפה במכרז והציעה לספק את השירות תמורת 29.34 שקל לשעת עבודתו של עובד ניקיון שיועסק. לתדהמתה, היא הפסידה במכרז למרות הסכום הגבוה יותר שהציעה לשלם.

החברה עתרה נגד עיריית אשקלון לבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע, אבל הנשיא החדש של בית המשפט, יוסף אלון, דחה בנובמבר אשתקד את טענתה לביטול המכרז ופסילת ההצעה הזוכה. "התחשיב שערכה חברת 'רם' לגבי תמהיל הוותק של העובדים שישובצו על ידה לביצוע העבודות כמפחית משולי העלות המוצעת שבתמחיר, אינו מופרך והוא מתקבל על הדעת", פסק הנשיא אלון, ולא ידע עד כמה יתרגזו עליו שופטי בית המשפט העליון שהערעור על פסיקתו מצד חברת 'שלג לבן' נחת על שולחנם. "פשיטא בעיני כי יש לקבלו", כתב השופט לוי בפתח פסק דינו, ואף לעג על הנשיא אלון וכינה אותו "הנשיא המלומד", כדרכם של שופטים המבטלים הכרעות שיפוטיות בהליכי ערעור.

יצוין כי עד לאחרונה השופט יוסף אלון היה מועמד מוביל לבית המשפט העליון, אך מינויו סוכל בוועדה כנראה לדרישת ארגוני זכויות האדם שהתרעמו על קידומו של שופט שדן בבת-אחת בעניינם של עשרות בני נוער שהפגינו בקיץ 2005 נגד תוכנית ההתנתקות וחרץ את גורל כולם ללא בחינה פרטנית כנדרש. וחברי הוועדה למינוי שופטים פיצו את בנו של השופט בדימוס, פרופ' מנחם אלון, בקידומו לנשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע.

בפסק הדין העקרוני פסקו שופטי בית המשפט העליון כי על עורכי מכרז לשירותי כוח אדם לא להסתפק רק בתחרות החברות על המחיר הכי זול, אלא לזכות ללא קיפוח עתידי של שכר העובדים. כל רשות ציבורית העורכת מכרזים לקבלת שירותים מחברות כוח אדם חייבת מעתה להראות אומדן המגלם עלות אמיתית של עוגנים, הכולל רווח של החברות, כך שלא ניתן יהיה "לגלגל" את ההפסדים על גבם של העובדים ולקפח אותם.

בעוד שהנשיא אלון הסתפק בכך שהחברה הפרטית נתנה תג מחיר להצעת המכרז ולטענתה היא מרוויחה מהעיסקה מול הרשות הציבורית – שופטי ביהמ"ש העליון פסקו כי קבלן כוח אדם לא מתנדב להפסיד כסף, והוא עלול "לגלגל" את ההפסדים שיגרמו לו על העובדים, שהם כידוע ציבור חלש. החידוש בפסיקה הוא שחובת הרשות במסגרת שיקוליה במכרז לדאוג גם לזכויות העובדים, ומהיום לא ההצעה הכי זולה תזכה אלא רק ההצעה המגלמת שמירה על זכויות העובדים.

השלכה נוספת של פסק הדין התקדימי היא שעורכי המכרזים לקבלת שירותים מחברות כוח אדם חייבים לכלול אומדן המשמש כקנה מידה להשוואת ההצעות, והאומדן חייב לכלול גילום מלא של זכויות העובדים. ובמכרזים עתירי כוח אדם ניתן לבדוק את תמחור העובדים ועיקר ההוצאה של המעסיק היא עלות שכר העובדים (זאת בשונה ממכרזים מסוגים אחרים).

עו"ד רות ברק, שייצגה את חברת 'שלג לבן', בירכה בתגובתה ל'מקור ראשון' על הפסיקה התקדימית, וציינה כי מהיום "עורכי המכרזים בשירות המדינה ייקחו ברצינות את חובתם לא רק לקבל את ההצעה הכי זולה, אלא לשקול שיקולים חברתיים רחבים יותר, מסוג שמירה על זכויות עובדים ומניעת קיפוח של אוכלוסיות חלשות כדוגמת עובדי חברת כוח אדם".

פורסם לראשונה בשינויים בעיתון "מקור ראשון", כ"ז בתמוז תש"ע, 9.7.2010

לפסק הדין