לשם מה להישאר יהודי?

 

בימים אלה הופיע לאור תרגום עברי לספרו של ההוגה היהודי-האמריקאי הפרופ' ליאו שטראוס (1899-1973), "הזכות הטבעית וההיסטוריה", בהוצאת שלם בירושלים (מאנגלית: דוד זינגר, ערך והקדים מבוא: פרופ' אהוד לוז, 295 עמ' כולל מפתח, 64.60 שקלים). וזוהי בשורה משמחת מאוד לכל חובב הגות יהודית, בפרט אם היא מקורית וייחודית.

לפני שאביא כאן ממאמרו החשוב ביותר של שטראוס: "לשם מה להישאר יהודי?" מתוך קובץ ממבחר כתביו שתורגם בשם "ירושלים ואתונה" (בהוצאת מוסד ביאליק, תשס"א), אבקש להקדים מעט על האיש ומפעלו.

הקדמה

ליאו שטראוס. כבר בצעירותו הוטרד מהמשבר הפנימי ביהדות ומשאלת עתידה

הפרופ' ליאו שטראוס היה משרידי יהדות גרמניה בימים שלפני עליית הנאציזם לשלטון. הוא נולד למשפחה שומרת מצוות בקירכהיים ב-1899, אך ידיעותיו ביהדות לא היו מעמיקות. את עבודת הדוקטורט שלו כתב בהדרכת ארנסט קסירר ולמד פילוסופיה מפי ההוגה הגרמני האנטישמי הידוע לשמצה מרטין היידגר. שטראוס היגר לארה"ב וכיהן רוב ימיו כפרופסור באוניברסיטה של שיקגו. השפעתו בארצות הברית – לא רק על המחשבה היהודית – היתה רבה.

כבר בצעירותו הוטרד שטראוס מהמשבר הפנימי ביהדות ומשאלת עתידה. לימים תפסו עמדותיו מקום חשוב בוויכוח שהתגלה בקרב יהודי ארצות הברית בנוגע לשאלות המהותיות והחינוכיות, ובראשן הדיון הנצחי בשאלה: לשם מה להישאר יהודי. שטראוס לא היה יהודי אורתודוקסי, ואף-על-פי-כן קרא לשיבה אל המורשת היהודית.

"המתח בין הנאמנות לעם ולמורשתו לבין אהבת האמת הוא מוטיב שחוזר אצל שטראוס בכל דיוניו ביהדות המודרנית", כתב פרופ' אהוד לוז (מהחוג למחשבה יהודית חדשה באוניברסיטה חיפה ובמכללת אורנים) בהקדמה לקובץ ממבחר כתביו של שטראוס: "ירושלים ואתונה". "למתח הזה יש שורשים עמוקים בביוגרפיה הרוחנית שלו. שטראוס חש אחריות גדולה להמשך קיומה של הקהילה היהודית כשם שרחש כבוד רב למסורת הדתית שלה, הגם שבאופן אישי הוא לא הזדהה עם אמונותיה. על כן הוא מעלה בחריפות את השאלה, האם יכול יהודי שאינו שומר מצוות להיות נאמן ליהדות ובד בבד להיות נאמן לאמת?" ואולי שאלה זו נוגעת גם ליהודי הדתי, אלא שבמלוא חריפותה היא עולה בנוגע ליהודים הרוצים להישאר יהודים, אבל אינם מקבלים את אמונת אבותיהם. היהודים, לדעת שטראוס, מצביעים בעצם קיומם על טרום תקופת ביאת הגאולה ועל מצב זמני של תקופת גלות, ובעצם על מה שפגום בהוויה החברתית האנושית.

שטראוס נפטר ב-1973, ורק עתה מתחילים לתרגם את כתביו לעברית. יש לברך את הוצאת שלם על היוזמה להגיש לקורא העברי את ספרו החשוב ביותר של שטראוס, "הזכות הטבעית וההיסטוריה", שיצא לאור לפני כחצי מאה, כחלק ממפעלה התרגומי הכביר של ספרי מופת בפילוסופיה המדינית. בספר זה שטראוס הציע לחזור לשאלות שנשכחו מאז הובס, לוק ורוסו: האם יש לבני אדם זכויות טבעיות? האם יש אמות מידה בלתי משתנות של הצודק והנכון? ומהו הקשר בין הטוב לנעים, בין הנאצל לצודק? התשובות לשאלות הללו מובילות לחיפוש אחר הנכון הטבעי, ואילו דחיקתן מביאה לאבדן ההבנה של האדם כיצור המסוגל לחרוג מעצמו למען תכלית נעלה ממנו – חריגה שמקנה לו גדולה ואצילות.

מטרתו העיקרית של שטראוס בספר זה היא חשיפת נקודות התורפה המצויות בתשתית הרעיונות של הליברליזם המודרני, במטרה להביא לחיזוקו. והוא שואף להחיות את הפילוסופיה המדינית במטרה לשחררה מן "הפוליטיזציה" שלה ומן המגמות הקיצוניות הטמונות בה. 

כתיבתו של שטראוס מאופיינת באזוטריות, דהיינו סגנון כתיבה הפונה ברובדו הגלוי לציבור הרחב וברובדו הנסתר אל אנשי הגות ורוח. הנני מתכבד להגיש לקוראים היקרים את עיקרי דבריו בהרצאה המפורסמת ביותר שלו, המתמצתת את עמדתו בשאלה: לשם מה להישאר יהודי, ואת חיפושיו אחר האמת היהודית הנצחית (כל ההערות הממוספרות ותכני הסוגריים המרובעות הן שלי ועל אחריותי בלבד).

לקריאה נוספת על הגותו של ליאו שטראוס ראו מאמרו המצוין של לוראן כהן "איך ליישב בין סדר שאינו דיכוי ובין חופש שאינו הפקרות". וראו גם מאמרי "גורל אחד", בו אני דן בנושא מאמרו להלן של שטראוס, תוך הבאת עמדתו/מסקנתו.

 

 

 

 

  ליאו שטראוס בערוב ימיו

 

לשם מה להישאר יהודי?           

הפרופ' ליאו שטראוס

 

מהכותרת הראשית ['מדוע אנו נשארים יהודים?'] משתמע שאנו יכולים לחדול להיות יהודים; שיש אולי סיבות טובות מאוד שלא להישאר יהודים. היא אפילו מציאה את האפשרות הזאת. את הביטוי הברור ביותר לדעה הזאת, להנחה הזאת, נתן היינריך היינה, המשורר הגרמני-היהודי, בהגדרתו את 'היהדות אינה דת אלא אסון'. המסקנות מההנחה הזאת גלויות לעין. הבה ניפטר מהיהדות מהר ככל שנוכל, ובכמה שפחות כאבים. אם יורשה לי להשתמש עכשיו מילה כמעט טכנית, התבוללות גמורה היא ההצלה היחידה. הפתרון הזה לבעיה היה אפשרי תמיד, ותמיד הציעו אותו, מפני שבכל הזמנים היה קשה מאוד להיות יהודי. חישבו על ימי-הביניים; חישבו על הרפורמציה, שלא להזכיר תקופות אחרות. מבחינה מסוימת, הפתרון הזה היה בעבר קל יותר מעכשיו. בארצות הנוצריות די היה ליהודי להמיר את דתו ולעבור לנצרות, ואז היה חדל להיות יהודי. ואין אנו יכולים לחשב, ואף סטטיסטיקאי לא יוכל אי-פעם לגלות כמה יהודים יצאו בדרך הקלה הזאת מתוך מה שהיינה קרא לו אסון. עם זאת, אפילו אז זה לא היה קל כל-כך. לא אדבר על הדברים הברורים, כמו ההיפרדות של אדם מקרוביו וידידיו. ניסיון רחב מֵמדים נעשה בדרך הזאת בספרד אחרי 1492, בשעה שגורשו היהודים מספרד. מה שאומַר על הדברים הללו נובע כל-כולו, כמובן, מהמקורות בעלי הסמכא שקראתי.

ספרד היתה הארץ הראשונה שהרגישו בה היהודים כבתוך שלהם, אף-על-פי שידעו שהם בגלות. לפיכך היה הגירוש מספרד אסון גדול לאין ערוך ליהודי ספרד מהגירוש מצרפת ב-1340, אם זכרוני אינו מטעני, או הגירוש מאנגליה ב-1290, וכן הלאה. יהודים רבים פשוט לא יכלו לנתק את עצמם מספרד. הקושי גדל אם היה מדובר באנשים עשירים. בעלי נכסים מרובים, בייחוד נכסי קרקעות; אחדים מהם, כמה מנהיגים של קהילות יהודיות, המירו את דתם עוד לפני הגירוש ונשארו לחיות בספרד. אבל הפעם זה היה שונה, מפני שהיו מומרים רבים כל-כך בעת ובעונה אחת, לא אחד פה ואחד שם. העניין יצר תגובה כלפי הנוצרים החדשים הרבים הללו. והתגובה הזאת התבטאה בחשדנות. נוצרים רבים חשבו שהמומרים הללו אינם מאמינים כנים בנצרות, ושהם פשוט העדיפו את מזלם הארצי על פני אמונתם. כך נכנסה האינקוויזיציה לתמונה, עם כל התופעות הידועות שהקריאה עליהן מעוררת זוועה; וכמובן, במקרים מסוימים, אף-על-פי שהאינקוויזיציה נקטה אמצעים קיצוניים ביותר, לא עלה בידה להוכיח באופן חוקי שכמה יהודים לשעבר קיימו מנהגים יהודיים, וכך נשארו רבים מהם בחיים. אבל דבר אחד נעשה. הוא היה אמנם מחוץ לחוק, אך לא בלתי-חוקי: הספרדים הבחינו בין הנוצרים הוותיקים לבין הנוצרים החדשים, והחלו לדבר על ספרדים בעלי דם שאינו טהור, והכוונה למומרים. היהודים שהתנצרו הוכרחו כביכול להישאר יהודים.

כל זה הוא היסטוריה עתיקה. כמו שאנו יודעים, ההתבוללות עתה אין פירושה התנצרות, מפני שהתבוללות עתה היא התבוללות בחברה החילונית, חברה שאינה נוצרית, מבחינה חוקית, חברה שהיא מחוץ להבדל בין יהדות לנצרות. מכיוון שכל דת היא תמיד דת מיוחדת (יהדות, נצרות), זוהי חברה לא דתית, חברה ליברלית. בחברה כזאת שוב אין מגבלות חוקיות על יהודים כיהודים. אבל חברה ליברלית קמה או נופלת על-פי ההבחנה שבין המדינה לבין החברה, או על-פי ההבחנה שבין הציבורי לפרטי. בחברה הליברלית יש בהכרח תחום פרטי שבו אסור לחקיקת המדינה להתערב. גורם יסודי בחברה הליברלית הזאת, בעלת ההבחנה היסודית בין הציבורי לפרטי, הוא שהדת, כדת מוגדרת, לא כדת כללית, היא פרטית. כל אזרח חופשי לדבוק בכל דת שיחפוץ. על רקע זה, על רקע הקיום ההכרחי של תחום פרטי כזה, החברה הליברלית בהכרח מאפשרת, ואפילו מעודדת את מה שנקרא בפי רבים אפליה. וכאן, על הרקע הידוע הזה, מופיעה הבעיה היהודית, אם יורשה לי לקרוא לה כך. אין אני צריך להתעכב על נקודה זו, מבט כלשהו על "המגזין הסוציולוגי", או על עיתונים יהודיים, ישכנע אתכם אם יש לכם ספק בכך. לפיכך, זאת הבעיה המעשית בשביל היהודי היחיד שעומד על קרקע מוצקה: איך אוכל להתחמק מאפליה? – התשובה פשוטה: חדלים להיראות יהודים. ישנם כללים מסוימים, שכל אחד יכול נחשם, א-פריורי. הידועים ביותר הם הנישואין המעורבים, שינוי השם והנישואין בלא ילדים. יהיה זה נושא מתאים למחקר סוציולוגי, להרחיב את הדיבור על עניין זה ולמצותו, אם אפשר. אינני חייב להיכנס אליו מפני שאין הוא חשוב באמת; שהרי הפתרון הזה אפשרי רק ליחידים פה ושם, לא לקבוצות גדולות. שמעתי פעם סיפור על כמה יהודים בלוס-אנג'לס שניסו לפתור את בעיית האפליה בשעה שהצטרפו לכת ה-Christian Science; בתחילה היו ארבעה, אחר-כך עשרה, ואחר-כך עוד ועוד. ואז, ברגע מסוים, אמר היושב-ראש: ובכן, הכול טוב ויפה, אך למה לא תארגנו קבוצה אחרת, קבוצה משלכם של Christian Scientists, כלומר של יהודים לשעבר. יש כאן התחמקות מאפליה מפני שחדלים להיות יהודים.

אך האפשרות הזאת מופרכת על-ידי תופעה סטטיסטית פשוטה מאוד, שאינה ידועה לי באופן סטטיסטי אלא על-פי תצפית: שיעור הילודה היהודי.

"המסקנה שלי", פסק שטראוס, "היא שאי־אפשר שלא להישאר יהודי. אדם אינו יכול לברוח ממקורותיו. אדם אינו יכול להיפטר מעברו מתוך משאלה שייעלם. … אדם מוכרח לקבל את עברו. פירוש הדבר שאת ההכרח הזה, שאין להכחישו, צריך לעשות למעלה. המעלה שבה מדובר היא נאמנות, שמירת אמונים, חסידות (piety) במובן הלטיני הקדום של המילה (pietas).

פתרון רחב היה דורש איסור משפטי על אפליה מכל סוג שהוא. וכבר ראיתי אנשים, יהודים, שזה בדיוק מה שהם רצו. אסור להרשות לאגודות לבחור את אנשיהן שלהן, ובעצם אף אדם לא יהיה רשאי לבחור את חברתו. פירוש האיסור על כל אפליה יהיה ביטול התחום הפרטי, הכחשת ההבדל בין המדינה ובין החברה. בקיצור, חורבן החברה הליברלית, ולפיכך אין הוא מטרה או מדיניות נבונה. אבל יהיו אנשים שיאמרו 'למה לא חורבן החברה הליברלית אם זוהי הדרך היחידה שבה אנו יכולים להשיג את ביטול האפליה, או מה שהם קוראים ביטול אי-הצדק?' ובכן, יש לנו נתונים אמפיריים על ביטול החברה הליברלית, ואיך זה משפיע על גורל היהודים. אנו יודעים על הניסיון שנעשה בקנה מידה גדול בארץ מפורסמת וגדולה מאוד, למרבה הצער חזקה מאוד: רוסיה. לכולנו ידוע שמדיניות הקומוניזם היא מדיניות הממשלה הקומוניסטית, ולא של ארגונים פרטיים אחרים כעין אגודות, והמדיניות הזאת היא אנטי-יהודית. אין ספק שזאת עובדה. בדקתי זאת על-פי מידע שאני מקבל ממקורות מסוימים. שאלתי איש אחד שאני מכיר היטב, ידיד שלי שמצדד מאוד בעִסקה עם רוסיה. הוא יהודי. שאלתי אותו: במה הבחנת ביחס ליהודים ברוסיה? והוא אמר, 'כמובן, זה נכון, מפלים נגד יהודים כעניין של עיקרון מצד הממשלה'. והוא נתן לי על כך דוגמה מרשימה, שלא אזכיר כעת.

המסקנה שלי היא שאי-אפשר שלא להישאר יהודי. אדם אינו יכול לברוח ממקורותיו. אדם אינו יכול להיפטר מעברו מתוך משאלה שיעלם. אין דבר טוב מהפתרון הלא נוח שהחברה הליברלית מציעה, כלומר שוויון משפטי בין כלל האזרחים החיים במדינה עם אפליה פרטית. עלינו פשוט להודות בעובדה ידועה לכולנו, שהמיעוט היהודי אינו פופולרי בכל העולם ובתוצאות שנובעות מכך. כולנו יודעים שישנה בארץ הזאת [ארה"ב] מה שאנו יכולים לקרוא לו היררכיה גזעית חוץ-חוקית לגמרי, אך לא בלתי-חוקית, שראשה באנגלו-סקסים, היא יורדת אל הכושים, ואנחנו מעט מעל הכושים. עלינו לעמוד מול זה, ועלינו להבין שיש דמיון בין השאלה היהודית לשאלה הכושית. יש לא מעט ארגונים יהודיים שיודעים זאת היטב, אבל עם זאת, כדי לאזן את החשבון, אל לנו לשכוח את ההבדל. כשאנו, היהודים, לוחמים למען מה שאנו קוראים לו צדק חברתי, אנו פונים אל עקרונות, שבסופו של דבר היו במקורם שלנו, אם יורשה לי להתבטא כך. כשהכושים נלחמים על צדק, עליהם לפנות אל עקרונות שלא היו שלהם, או של אבותיהם באפריקה, אלא שלמדו אותם ממדכאיהם. אין זה הבדל של מה בכך, ומי שאינו רוצה ללכת סחור-סחור, חייב לציין אותו.[1]

תרבות יהודית פירושה יצירת הרוח היהודית, בשונה מכל רוח לאומית אחרת. אבל אם בודקים מה פירוש הדבר במושגים מוגדרים, רואים שיסוד היסודות של כל תרבות יהודית הוא התנ"ך, התלמוד והמדרש. וגם אם מתייחסים אל אלה ביראת כבוד מעטה או לא ברצינות הראויה, חייבים לומר שהם נועדו להיות פרי הרוח היהודית. הם נועדו להיות בסופו של דבר 'מהשמים' וזהו לב-לבו של העניין: אי-אפשר להבין את היהדות כתרבות. יש ריקודי-עם וקומזיצים וכיוצא בזה, אבל אי-אפשר לחיות על זה. התוכן המהותי אינו תרבות, אלא התגלות אלהית. לפיכך הפתרון העקיב, הברור, היחידי, הוא זה שנוטש, זה שחורג אל מעבר לציונות התרבותית, חזרה אל האמונה היהודית, אל אמונת אבותינו.

                              הציונות ומגבלותיה

אני מתחיל שוב. אין פתרון לבעיה היהודית. הצפייה לפתרון כזה נובעת מההנחה שכל בעיה יכולה להיפתר. היה סופר מפורסם, מתמטיקאי גדול במאה הט"ז, וייטה (Vieta). קראתי במקום כלשהו, שהוא אמר, פשוטו כמשמעו, שאין בעיה שאי-אפשר לפתרה. אם מחילים זאת על עניינים חברתיים, זוהי הנחה של כל אדם בעל כוונות טובות במערב במאה הי"ט והעשרים. איני מסכים עמם בשום פנים. אין זה מובן מאליו שאפשר לפתור כל בעיה, ולפיכך אל נא נהיה מופתעים אם אי-אפשר לפתור את הבעיה היהודית.

הבה נסקור בקצרה את הפתרונות שהוצעו. הראשון הוא התבוללות יחידים, שסילקתי קודם לכן. השני יהיה צורת התבוללות אחרת: היהדות תובן ככת, כמו כל כת אחרת; אני אומר בכוונה כמו כת, ולא כמו דת. כת היא חברה שמבוססת על חברוּת שכולה מרצון, כך שהיום אתה יכול השתייך לכת א', ואם תשנה את דעתך, תעזוב את כת א' ותצטרף לכת ב', והדברים חלים כמובן על כל בני משפחתך. העובדה שפלוני נולד להורים יהודיים תהיה חסרת חשיבות לגמרי מהבחינה הזאת. אינני סבור שאפשר ליישב את הדעה הזאת עם כל מה שהובן אי-פעם כיהודי, ואין זה משנה אם מדובר באורתודוקסי, בקונסרבטיבי או ברפורמי.

יש פתרון שלישי, היחידי שהוזכר עד עתה, שראוי לתשומת לב רצינית מצדנו: פתרון ההתבוללות כעם. כאן אנו עומדים בכנות מול היותם של היהודים קבוצה אתנית. אבל גם משתמע מכך שהיהדות היא אסון, ומכאן שעלינו לעשות לפתרון הבעיה. אבל אפשר לפתור את הבעיה רק בקנה מידה לאומי. היהודים הם עם ככל עם אחר, וככל עם אחר זכותם לתבוע הגדרה עצמית. זה מוביל בהכרח אל התביעה למדינה יהודית. הייתה זו ההשקפה שנקטו הציונים המדיניים המובהקים (הרצל ואחרים). אני מדגיש את המילה 'המובהקים', מכיוון שבעצם יש מיני צירופים, שמקורם בשום פנים אינו מקרי, אלא באחד העקרונות העמוקים ביותר של הטבע האנושי. כלומר האדם רוצה לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה. כדי להבהיר את כוונתי, אזכיר לכם את מוטו של ההצהרה המרשימה ביותר של הציונות המדינית, אוטו-אמנציפציה של לֵיאון פינסקר [מראשוני 'חיבת ציון' ברוסיה], שנכתבה בשנות השמונים למאה הקודמת. המוטו של פינסקר הוא: 'אם אין אני לי, מי לי? ואם לא עכשיו, אימתי?' כלומר אל תצפה לעזרה מאחרים, ואל תדחה את החלטתך.[2] זהו ציטוט מתוך ספר יהודי מפורסם, פרקי אבות, אך במקור נאמר עוד משהו שהשמיט פינסקר: 'וכשאני לעצמי, מה אני?' השמטת המילים הללו היא הגדרת הציונות המדינית הטהורה.

אבל הנקודה העיקרית היא, שהציונות היתה מוגבלת אך ורק לפעולה החברתית. הדעת והלב לא היו נתונים בשום פנים לעניינים יהודיים. עוד בתקופה מוקדמת מאוד יצר המצב הזה תגובה והתנגדות לציונות המדינית מצד הציונות התרבותית. הציונות התרבותית אומרת בפשטות שאין די במדינה יהודית, למדינה צריכה להיות גם תרבות יהודית. במילים אחרות, צריכים להיות לה חיים משלה. תרבות יהודית פירושה יצירת הרוח היהודית, בשונה מכל רוח לאומית אחרת. אבל אם בודקים מה פירוש הדבר במושגים מוגדרים, רואים שיסוד היסודות של כל תרבות יהודית הוא התנ"ך, התלמוד והמדרש. וגם אם מתייחסים אל אלה ביראת כבוד מעטה או לא ברצינות הראויה, חייבים לומר שהם נועדו להיות פרי הרוח היהודית. הם נועדו להיות בסופו של דבר 'מהשמים' וזהו לב-לבו של העניין: אי-אפשר להבין את היהדות כתרבות. יש ריקודי-עם וקומזיצים וכיוצא בזה, אבל אי-אפשר לחיות על זה. התוכן המהותי אינו תרבות, אלא התגלות אלהית. לפיכך הפתרון העקיב, הברור, היחידי, הוא זה שנוטש, זה שחורג אל מעבר לציונות התרבותית, חזרה אל האמונה היהודית, אל אמונת אבותינו.

תפארת העבר היהודי

קריקטורה אנטישמית

המתארת השתלטות יהודית על העולם, מתוך ארכיון יד ושם

אבל כאן אנו נתקלים בקושי שמונח ביסוד ההרצאה וכל מה שאמרתי עד עכשיו. מה יעשו היהודים שאינם מסוגלים להאמין כמו שהאמינו אבותינו? וכך, בעוד שהאמונה הדתית ההיסטורית היא הפתרון הברור היחידי, אין הוא מעשי מבחינה אנושית לכל היהודים. אדם אינו יכול להיפטר מעברו. אדם מוכרח מקבל את עברו. פירוש הדבר שאת ההכרח הזה, שאין להכחישו, צריך לעשות למעלה. המעלה שבה מדובר היא נאמנות, שמירת אמונים, חסידות (piety) במובן הלטיני הקדום של המילה (pietas). הכורח שבנקיטת הצעד הזה מתגלה לנוכח האופי המביש של החלופה היחידה, כלומר, הכחשת מקורו של אדם, עברוֹ או מורשתוֹ. אם אדם יעשה מעשה מביש כדי לפתור את בעיותיו, יהיה זה פתרון מביש. אבל הבה נהיה מרוחקים הבה נהיה אובייקטיביים, מדעיים. האם כל זה נכון בכל מקום? עלינו לרדת אל שורשי העניין כדי להבין את הקושי. אין אני מעוניין להטיף לפתרון כלשהו. אני מנסה לעזור לעצמי, ואם אוכל, גם לאחדים מכם, להבין את הקושי שלנו. הבה ניקח, למשל, אדם מוכשר מאוד מטבעו, אדם שמצטיין בכל סגולות האדם, של השכל ושל הנשמה, ומוצאו מהביבים. וכי אין זו זכותו לברוח מהביבים? בוודאי היה אפשר גם לומר שאם הוא שותק בעניין מוצאו מהביבים, הוא מתנהג בהגינות רבה יותר מהתנהגותו בשעה שהוא מציגו לראווה ומרגיז אחרים בריח הרע. אך איך שלא יהיה, המקרה המעניין הזה, מקרה שראוי לחמלתנו, בוודאי אינו המקרה שלנו. הגרועים שבאויבינו מודים בכך בדרך זו או אחרת. הגרועים שבאויבינו נקראים מאז ומתמיד אנטישמים, איני יודע כמה זמן הם נקראים כך (אנטישמיות היא מילה שלא אשתמש בה לעולם, ואני רואה בה כמעט מילה גסה. אני חושב שאם נהיה נבונים, לא נשתמש בה). אמרתי בהרצאה קודמת כאן שאת המילה הזאת טבע איזה פדנט גרמני או צרפתי; ריחם עלה באפי. אבל לפני כמה שבועות נודע לי שאת המונח הזה טבע פדנט גרמני, ושמו ויליאם מַר (Marr) [עיתונאי גרמני שטבע את המונח ב-1879]. הסיבה להסתייגותי ממנה היתה פשוטה מאוד. אנטישמיות פירושה שנאת יהודים. למה לא לקרוא לה כמו שאנו היהודים קוראים לה, 'רִשעות' (Rish'us)? 'שנאת יהודים' היא מושג מובן בהחלט. 'אנטישמיות' נטבעה בשעה ששוב לא יכלו הבריות להצדיק את שנאתם ליהודים מפני שהם אינם נוצרים. היה עליהם למצוא סיבה אחרת, ומכיוון שהמאה הי"ט היתה גאה במדע כמו המאה העשרים, היתה הסיבה צריכה להיות מדעית. המדע מוכיח שהעולם המערבי מורכב משני גזעים, הגזע הארי והגזע השמי, ולפיכך, בשעה שדיברו על אנטישמיות, יכלו אויבנו לטעון שהם פועלים על-פי עיקרון רוחני, לא רק ברוח השנאה. הקושי הוא, שגם הערבים הם שמים: אחד מידידי הערבים היה נשאל לעתים בפרוורי שיקגו: 'אתה, כמובן, "אנטי-שמי" ', והוא היה עונה: 'איני יכול להיות כזה'.[3]

"העבר שלנו, מורשתנו, מוצאנו, אינם אסון כמו שאמר היינה, ועוד פחות מזה שפלות, אלא סבל, סבל הרואי, סבל שנובע מהמעשה ההרואי של מסירות הנפש של עם שלם למשהו שנראה לו נעלה לאין שיעור, ובעצם מעלה לאין־סוף. אף יהודי לא יוכל היום להיטיב עם עצמו יותר מאשר אם יחיה עם זיכרון העבר".

ובכן, אני מדבר על אויבנו, ואני רוצה להראות שהם מודים בכל שאיננו באים מהביבים. הבה נשתמש בדוגמה המאוחרת, הגסה והפשוטה ביותר, הנאצים. המערכת הנאצית היתה מבוססת על מושג הארי. כלומר לא היתה עוד גרמניה נוצרית. היא היתה אמורה להיות גרמניה ארית. אך מה פירוש ארי? הנאצים נאלצו, למשל, לתת ליפנים מעמד של ארים, וגם לאחרים. במילה אחת, משמעותו של ארי לא היתה אלא לא-יהודי. המשטר הנאצי היה המשטר היחידי שאני מכיר, שלא היה מושתת על כל עיקרון אחר פרט לשלילת היהודים. הוא לא יכול להגדיר את מטרותיו הגבוהות ביותר, אלא באמצעות הצבת היהודים במרכז; זוהי מחמאה גדולה לנו, אף שלא היתה לו כל כוונה לכך. אציין מקרים רציניים יותר, את האנטי-יהדות של סוף העת העתיקה הקלאסית, בשעה שאנו היהודים הואשמנו על-ידי הרומאים עובדי האלילים כחייבים בדין שנאת הגזע האנושי. אני טוען שהיתה זו מחמאה גדולה מאוד. ואנסה להוכיח זאת.

ההאשמה הזאת משקפת עובדה שאין להכחישה: הגזע האנושי מורכב מהרבה עמים או שבטים, בעברית גויים. עם הוא עם בזכות מה שאליו הוא נושא את עיניו. בימי קדם עם היה עם אם נשא את עיניו אל אליו. בזמן ההוא לא היו להם אידיאולוגיות וגם לא רעיונות. בראש היו האלים. והנה, אבותינו קבעו א-פריורי, כלומר בלי להסתכל באף אחד מהאלים הללו, שהאלים האלה אינם ולא כלום, הם תועבות. שהגבוה מעל גבוה של כל עם הוא לא כלום, תועבה. לאור הטוהר שאליו התכוון ישעיהו כשאמר על עצמו 'איש טמא-שפתיים ובתוך עם טמא-שפתיים אנוכי יושב' (ישעיהו ו, ה).[4] הרי הפרתנון בכבודו ובעצמו טמא. הרעיון הזה עדיין חי אצל היהודים.

ובכן, מלחמתם של אבותינו ברומאים היתה יחידה במינה. בידינו שני המקרים הגדולים ביותר: המלחמה היהודית נגד רומא, והמלחמה הגרמנית נגד רומא. הגרמנים הצליחו יותר מבחינה צבאית: הם ניצחו את הרומאים, אנו נוצחנו. אף-על-פי-כן, ניצחון ותבוסה אינם קני המידה העליונים. ואם נשווה את שני המבצעים הללו, נראה שמלחמת אבותינו לא היתה סתם מלחמה נגד הדיכוי הזה, אלא היתה זו מלחמה בשם מה שאפשר לקרוא לו באופן שטחי מאוד 'רעיון'. המלחמה היחידה בשם רעיון שנוהלה נגד האימפריה הרומית.

הגוף האנטי-יהודי הגדול הבא הוא הרפובליקה הנוצרית. שנאת היהודים נמשכה, אבל השתנתה; מבחינות מסוימות אפילו התחזקה. מכיוון שעמדת העם היהודי כלפי האדם-האל [ישו] היתה זהה לעמדתו כלפי האלים דמויי האדם של היוונים והרומאים, ומכיוון שיש היום הרבה נוצרים שאינם מאמינים עוד בשילוּש [הפרוטסטנטים], נשאר בוודאי הבדל אחד בין היהדות לנצרות שלא סולק מעולם. נד הטענה הנוצרית שבא הגואל, העמידו אבותינו את הטענה שטרם בא הגואל. אולי אפשר לומר – ואני אומר זאת בלא כל טינה – שאת הצדקת היהדות במלחמתה עם הנצרות סיפקו מסעי הצלב. אדם צריך רק לקרוא את ההיסטוריה כיהודי כדי להיות מרוצה שהוא יהודי. מסעי הצלב היו מקצתם השתוללות פשוטה של רצח יהודים בכל מקום שהלכו אליו הצלבנים, בראש ובראשונה בירושלים עצמה. איך התנהגו אבותינו? הרשו לי לצטט שורות אחדות מכתביו של ההיסטוריון היהודי יצחק בער, מתוך ספרו 'גלות':[5]

"לעולם לא נוכל לשכוח שכל מה שעשה היטלר בגרמניה היה 'חוקי' וכל מה שעשו לוחמי החופש ההונגרים היה 'בלתי חוקי'. בגרמניה של היטלר היה זה 'בלתי-חוקי' לתת עזרה ועידוד ליהודי. אבל אני בטוח שאילו חייתי בגרמניה בעת ההיא, הייתי עוזר לאחיי היהודים ומעודדם אף-על-פי שהיה בכך משום עבירה על החוק" – מרטין לותר קינג (הבן)

"את התיאורים הטובים ביותר שנשארו לנו מן הרדיפות שאירעו בזמן מסע-הצלב הראשון ניתן למצוא ברשומות עבריות. אלה הורכבו מתיאורים קצרים יותר שתיארו את האירועים במקומות ובאזורים מסוימים, והתנגשו בקונטרסים דומים בעלי מגמות הפוכות שהופצו על-ידי הנוצרים. בתקופה זו משיג קידוש-השם הדתי את ביטויו הנעלה ביותר. קדושים אלה אינם מבקשי המוות כמו הנוצרים הראשונים, אינם גיבורים המתגרים בגורל. האלימות והמוות באים מבלי שקראום, וכל הקהילה סובלת: זקנים וצעירים, נשים וילדים, מרצונם או בעל כורחם. בתחילה הם נלחמים למען שמירת הקהילה, והם עוצרים את האויב לפני חומות ארמון הבישוף או המצודה כל עוד ההגנה היא אפשרית.

"כשנגוזה כל תקווה לביטחון, הם מוכנים לקידוש השם. שום חיזיון אינו מזעזע יותר מסעודת השבת של היהודים יראי השמים בהאנטן, בשנת 1096 ('גזרות תתנ"ו'). אך נאמרה הברכה שלפני הסעודה והנה הגיעה הידיעה על התקרבות האויב. מיד נאמרה ברכת המזון, המסיימת את הסעודה; הם קראו את הפסוק המבטא את האמונה באחדות ה',[6] ואז עשו את המעשה הנורא של הקורבן, שהתחדש שוב ושוב, בכל דור ודור, למן תקופת מסדה תחת  שלטון רומא.

"כותבי תולדות קידוש השם תיארו בבהירות מחרידה את טקס בשחיטה ההדדית מרצון. (לא את הקרבת אויביהם, דבר שיוחס על דרך הכזב ליהודים.) והם הפליגו בפיוטים שחוברו על-פי עקידת יצחק".

הרפורמציה ביטלה את הרדיפות העקובות מדם. אבל הרדיפות בלא שפיכות דמים שנשארו, היו מבחינות מסוימות גרועות אפילו יותר מרדיפות ימי-הביניים שטופות הדם, מפני שהן לא עוררו את תכונות הלחימה שעדיין התבלטו בעוצמה רבה כל-כך בתקופה המפוארת בשבילנו, תקופת מסעי הצלב.

ברצוני לסכם: העבר שלנו, מורשתנו, מוצאנו, אינם אסון כמו שאמר היינֵה, ועוד פחות מזה שפלות, אלא סבל, סבל הֵרואי, סבל שנובע מהמעשה ההרואי של מסירות הנפש של עם שלם למשהו שנראה לו נעלה לאין שיעור, ובעצם מעלה לאין-סוף. אף יהודי לא יוכל היום להיטיב עם עצמו יותר מאשר אם יחיה עם זיכרון העבר.

---

[1]               כראיה לדבריו ניתן להביא את מרטין לותר קינג (הבן) שהכריז ב-29 באוגוסט 1963 באוזני כרבע מיליון המשתתפים ב"מצעד על וושינגטון" – אירוע שסימן את תחילת הניצחון במאבק נגד אפליה והפרדה גזעית בארה"ב – "יש לי חלום". קינג, גדול מנהיגי השחורים בארה"ב, כוהן-דת כריזמטי ונואם מחונן, השתמש באי-אלימות כדי לגרור את הצד שכנגד לאלימות. האויב היה הממסד הלבן במדינות הדרום. קינג סימל את המאבק העולמי למען זכויות האדם והשלום, ובשנת 64' הוענק לו פרס נובל לשלום.

בתקופת ישיבתו בבית הכלא העירוני של ברמינגהם כתב קינג מכתב מונומנטאלי והיסטורי, בעקבות קריאתו למרי אזרחי נגד החוקים המפלים בין שחורים ללבנים, ובו טען בין השאר כי: "לעולם לא נוכל לשכוח שכל מה שעשה היטלר בגרמניה היה 'חוקי' וכל מה שעשו לוחמי החופש ההונגרים היה 'בלתי חוקי'. בגרמניה של היטלר היה זה 'בלתי-חוקי' לתת עזרה ועידוד ליהודי. אבל אני בטוח שאילו חייתי בגרמניה בעת ההיא, הייתי עוזר לאחיי היהודים ומעודדם אף-על-פי שהיה בכך משום עבירה על החוק".

[2]               פינסקר קרא ליהודים לשחרר את עצמם ולא להמתין לביאת המשיח, מה שסייעה בהגברת זרם העולם לארץ-ישראל.

[3]               המונח 'אנטישמיות' לא היה מוצלח ומדויק כבר מיום היווצרו, כי פירושו המילולי הוא 'התנגדות לבני הגזע השמיים', בעוד שיוצרו התכוון להביע במונח זה את ההתנגדות לקבוצה שמית אחת בלבד – את ההתנגדות ליהודים. המושג השתרש די מהר – בעיקר ברוסיה, באירופה המערבית ובאמריקה. חוסר הדיוק שבמונח לא גרם תחילה קשיים או מבוכה, וזאת כיוון שכמעט כל השֵמיים באירופה ובאמריקה דאז היו יהודים. המצב החל להשתנות בשנות העשרים של המאה העשרים. זה החל בארץ ישראל – פלשתינה, שבה נתקלו היהודים השֵמיים דוברי השפה העברית השמית ב'אנטי-שמיים' הערבים, גם הם דוברי השפה השמית, הערבית. אחר כך עבר בלבול זה גם לאירופה המערבית ולאמריקה של שנות השבעים במאה העשרים, כשמספרים רבים וגדולים של ערבים ומוסלמים החלו להשתכן בה.

על כן, צודק שטראוס כי המושג "אנטישמיות" טומן במהותו קושי לא קטן. שהרי מושג זה יועד מראש להיות מכוון נגד יהודים בלבד, ולכן אין להגדרתם של ערבים כשֵמים כל רלוונטיות לעניין האנטישמיות.

[4]               שטראוס מגלה כאן את בורותו בתנ"ך, שכן, הכוונה ב"טמא שפתיים" היא למי שחטא בפיו ובלשונו, ולא בסגידה לעבודה זרה. אולם כוונתו ברורה, והיא מצביעה על איסור הסגידה והעבודה לאלים הנוכריים. כפי שהוא ממשיך ומסביר: "הרי הפרתנון בכבודו ובעצמו טמא. הרעיון הזה עדיין חי אצל היהודים".

[5]               הופיע לאור בהוצ' מוסד ביאליק ומניסיוני עוד ניתן לרכוש עותק חדש בהוצאה תמורת פרוטות.

[6]               "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – דברים ו, ד; המונותיאיזם – אמונה בא-ל אחד, החלה ביהדות כבר מראשיתה ולא בתקופת המקדש, כפי שסבורים בטעות חלק מהנוצרים והחוקרים ההומניסטים בעקבותיהם.