הו, אישה עברייה! מי ידע שעבודך?

ההומניסט היהודי המשכיל, יהודה לייב גורדון (יל"ג), ניסח את המיתוס על הנשים המדוכאות בקריאתו המפורסמת: "הו, אישה עברייה, מי ידע חייך?". רבים מאיתנו גודלו על ברכי המיתוס הציוני הזה, המורד במורשת אבות "הגלותית" המדכאת. והנה, המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, הפרופ' מנחם אלון, כותב במבוא לספרו החדש "מעמד האישה", שכבר המלצתי עליו כאן:

  

הפרופ' מנחם אלון, "דברים מסוג שחרורה של האישה היהודית מצביעים על בורות מכאיבה"

"אין זה סוד שגישתה של מסורת ישראל בנושא מעמד האישה בישראל זוכה מפעם לפעם להתקפות חריפות, ויש שאף שלוחות רסן, מפי גורמים שונים, ובראש ובראשונה מפיהם של חלק מאלה שרואים עצמם לוחמי מלחמת השחרור של האישה בדורנו. ייתכן וזהו מיעוט, אבל הוא קולני מאוד. לזכותם של אלה ייאמר שמדי פעם בפעם מצביעים הם על בעיות שאכן צריכות לבוא על פתרונן. אך לחובתם של אלה לא נוכל שלא לציין את הצורה המעוותת שבה מוצגים מעמדה ומקומה של האישה בעולמה של הלכה ובמסורת ישראל. דברים כגון שחרורה של האישה היהודית משעבודה של ההלכה, משעבודו של הבעל, וכיוצא באלה, לוקים בחוסר אחריות, ובמקרה הטוב מצביעים על בורות מכאיבה. בדרך כלל, לא שעבוד היה מנת חלקה של האישה העברייה, אלא כבוד והערכה, אהבה ורעות. האישה היא-היא הבית. היא טיפחה את אווירתו והיא קבעה את סדריו. אותו מוסד מפואר של המשפחה היהודית לדורותיה, מעשה ידיה ופרי רוחה של אם הבית הם.

"בעולמה של יהדות, יסוד מוסד ביחסים שבין בני הזוג מצא את ביטויו המרשים והמאלף עוד בתקופת התלמוד: "אוהב את אישתו – כגופו, ומכבדה – יותר מגופו" (יבמות סב, ב; רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, טו, יד), ביטוי בעל משמעות הלכתית-משפטית מובהקת, שלא מצאתי לו אח ורע בשום מערכת הגותית ומשפטית אחרת, לא באותם ימים קדומים, ולא בימים הרבה יותר מאוחרים.

הפרופ' מנחם אלון: "האישה העברייה לא הייתה משועבדת, ואין צורך להילחם לשחרורה. מאז ומעולם הייתה אישיות בזכות עצמה, בעלת כשרות משפטית מלאה לעשייה בנכסים ובקניינים, בניגוד למערכות משפטיות אחרות ששללו מהאישה הנשואה את כשרותה המשפטית העצמאית".

"האפולוגטיקה מידה רעה היא, ומבקש אני שלא להיכשל בה. ממילא אין להתעלם מבעיות שיש ועולות בגורלה של האישה, במיוחד בדורות האחרונים. אך חוסר טעם הוא לומר שאישה שאורחות חייה וביתה מיוסדים על אדני ההלכה לוקה בשעבוד ובאפליה בביתה ומחוצה לו. הדרישה לשחרור האישה מקומה במערכות חברתיות ומשפטיות אחרות, שבהן אכן זקוקה הייתה לשחרור, ובמידה מסוימת עדיין זקוקה היא בהן לכך.

"האישה העברייה לא הייתה משועבדת, ואין צורך להילחם לשחרורה. מאז ומעולם הייתה אישיות בזכות עצמה, בעלת כשרות משפטית מלאה לעשייה בנכסים ובקניינים, בניגוד למערכות משפטיות אחרות ששללו מהאישה הנשואה את כשרותה המשפטית העצמאית". (ההדגשות במקור).

 

באחד מחיבוריו של הרב ד"ר יוסף דב סולובייצ'יק ז"ל ("אדם וביתו: שש מסות על חיי המשפחה", שהופיע לאחרונה בעברית), הרב ניסח קביעה דומה לזו של הפרופ' אלון לעיל:

הרי"ד סולובייצ'יק

"אין ספק שבעיני ההלכה נהנים הגבר והאישה ממעמד שווה, והם בעלי ערך זהה במה שנוגע להווייתם כבני אנוש", מדגיש הרב סולובייצ'יק, "שניהם נבראו בצלם אלהים, שניהם הצטרפו אל קהילת הברית בהר סיני, שניהם מחויבים לייעודנו העל-היסטורי, שניהם משתוקקים לקרבת האלהים ומחפשים אחריו, ועם שניהם הוא מקיים דו-שיח". ובהמשך שם: "העובדה שבין נביאינו נמצאו גם נשים אשר האלהים דיבר עימן, היא הוכחה ברורה כי מעולם לא ערכנו הבחנה בין המינים במסגרת מערכת ערכית כלשהי" (עמ' 77-78).

 

"העובדה שבין נביאינו נמצאו גם נשים אשר האלהים דיבר עימן, היא הוכחה ברורה כי מעולם לא ערכנו הבחנה בין המינים במסגרת מערכת ערכית כלשהי".

כך גם היטיב לסכם את הדברים בתמציתיות הרב אליהו כי-טוב המנוח בספרו ''איש וביתו": "חכמי ישראל אינם מרבים דברים על שוויון זכויות האישה ועל החזרת כבודה, שכן ישראל שהם חיים על-פי חוקי ה' ותורתו מעולם לא שללו מן האישה את זכויותיה ולעולם גם לא יוכלו ולא ירצו להוסיף על זכויותיה תוספת כלשהי. האיש והאישה – שני מלכים המשמשים בשני כתרים, ומלכותם בשני עולמות משלהם. שני מינים בתוך המין האנושי. שני תפקידים לשניהם ושני סוגי זכויות. שתי מעלות נפרדות ונכבדות, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה" (עמ' קכ"ה).

לקריאה נוספת ראו מאמרי ב"האייל הקורא" – "נשים ביהדות: לא מה שחשבתם", וכבר התפרסמו לו מעל 2,340 תגובות.