כתם אדום על דמותה המוסרית של ישראל?

ממודעה שפרסמו לאחרונה סופרים ואקדמאים משתמע כי מי שפועל כשר הביטחון עמיר פרץ או חושב כמוהו, עובר את הגבול שבין "הגנה מוצדקת" לבין "שפיכת דמם של חפים מפשע". נשאלת השאלה: היכן עובר הגבול החד-משמעי ביניהם?

הסופר עמוס עוז כתב בספרו "על מדרונות הר געש" (קובץ שלוש מסות ביחסי ישראל-גרמניה, בהוצ' כתר), שיצא לאור בימים האחרונים, על המסורת האירופית הזרה לו לפיה "מי שרואה אסון אנושי, סבל, זוועה ושפיכות דמים – ממהר לחתום על פטיציה, להביע הזדעזעות, להביע סלידה. אני בא ממסורת אחרת", הצהיר שם עוז בפני עמיתיו הגרמנים, "אולי מורשתו המוסרית של הד"ר אנטון צ'כוב – אם אתה נקלע למקום של תאונת דרכים קשה, חובתך הראשונה אינה להוקיע את הנהג שגרם לתאונה, כי אם להושיט עזרה לפצועים". ובכל זאת, עמוס עוז רץ לחתום על פטיציה חדשה.

הפטיציה ב"הארץ" בצבע אדמדם בוהק

"האף תִספֶּה צדיק עם רשע?", זו כותרתו של מכתב גלוי המתפרסם בעמודו הראשון של עיתון "הארץ" (15.6.06), בחתימתם של כתריסר סופרים ואנשי רוח ישראלים (עמוס עוז, מאיר שלו, דויד גרוסמן, סמי מיכאל, חיים גורי, ענת גוב, אביעזר רביצקי, זאב שטרנהל, מנחם ברינקר, אבישי מרגלית, משה הלברטל, ירמיהו יובל, יאיר צבן ואחרים).

הפואמה שבמודעה הלינה על התנהלותו של עמיר פרץ בתפקידו כשר הביטחון ודרשה לחדול מיידית מירי ארטילרי לעבר אוכלוסייה פלשתינית. לדידם של מנסחי הפואמה המושקעת, שר הביטחון פרץ הפך את עורו וסטה מההשקפות שהביע לפני הבחירות האחרונות. ואם עד למינויו לתפקיד הביטחוני יכול היה לחמוק מהתמודדות עם הקשיים הכרוכים במדיניות יונית שמאלנית שלו, הן החברתית והן הפוליטית, הרי שעתה, עם מינויו, עליו להשיב על שאלות ביטחוניות דוחקות. כאשר השאלה הדוחקת ביותר היא, כמובן, כיצד להתגונן מפני ירי הטילים מרצועת עזה. והנה, מתגלה לטובי אנשי הרוח שלנו כי שומו שמים: ההוראות שפרץ נותן כיום לצה"ל אינן שונות בהרבה מאלה שהיו נותנים קודמיו בתפקיד.

החותמים, אנשי רוח מן השמאל (כאמור, סופרים נודעים ואנשי אקדמיה מהוללים), מגבילים עצמם למתן עצות אודות מעשים שאל לנו כמדינת ישראל לעשות. "האף תִספֶּה צדיק עם רשע?", היתה כותרת המודעה הענקית שפרסמו בעיתון ערב, כלשון משפט ההתרסה שהשמיע אברהם אבינו כלפי הא-ל בוויכוח שניטש ביניהם סביב שאלת השמדתה המוסרית של העיר סדום.

חותמי העצומה מפצירים בפרץ "להציב באופן חד-משמעי את הגבול בין הגנה עצמית מוצדקת לבין שפיכת דמם של חפים מפשע".

מבחירי הסופרים החתומים, עמוס עוז, אף חזר והדגיש את קיומו של הגבול המוסרי הדק ביניהם בראיון שערך אצל ד"ר אילנה דיין בגלי צה"ל. אך נשאלת השאלה: היכן עובר הגבול החד-משמעי הזה? האם יש ישות יודעת-כל שיכולה למתוח את הקו הזה, שמפריד "בין הגנה עצמית מוצדקת" לבין "שפיכת דמם של חפים מפשע"? או בלשונו של הפובליציסט ירון לונדון: "איך מתגוננים מפני שפיכת דמם של ישראלים ובה בשעה נמנעים משפיכת דמם של חפים מפשע, המעורבים במאות ואולי באלפי אנשי זדון?" (ידיעות אחרונות, 18.6.06).

ואכן, לדידו של לונדון, "החתומים על המודעה מתנזרים מתשובות, מפני שאינם עוסקים במצוות 'עשה', אלא רק במצוות 'לא תעשה'. הם יודעים כי פרץ עבר את הגבול בצוותו להמשיך את ירי התותחים על צפון הרצועה, ולדעתם גם פסול הלחץ הכלכלי שמופעל על הפלסטינים כאמצעי למאבק בטרור".

אך בשונה מהם, לונדון "יודע שירי התותחים, אף שהוא מכוון לשטחים גדולים, המית הרבה פחות אזרחים מירי טילי המסוקים, מעשה שהם לא שוללים במודעתם. אני גם יודע, כשם שיודעים כל קוראי העיתונים, כי האיום בהריגת מנהיגי חמאס, מעשה שעליו יערערו בוודאי, הניע אותם להורות על הפסקת ירי הקטיושות. אני משוכנע שהידוק המחסומים סייע להפחתת סכנתם של פיגועי התופת בחוצות ערינו, ואני משער שרצף פיגועים ימוטט את ממשלת אולמרט, כשם שמוטט את ממשלת פרס (…) הפסקת ההפצצות, ריכוך המחסומים והסרת הלחץ הכלכלי עלולים להרבות ולא לחסוך מתים בקרבנו ובקרבם".

לפיכך, לונדון מוחה במאמרו הפובליציסטי על המשתמע מן המודעה הזאת, כי מי שפועל כעמיר פרץ או חושב כמוהו עובר את הגבול הדק שבין הגנה מוצדקת לבין שפיכת דמם של חפים מפשע. "התנהגותו (של פרץ) שקולה ומדודה (…) ואינו זקוק להטפות מוסר מהקתדרה", מצהיר לונדון.

סינדרום העין האחת

תהיות עקרוניות נוספות על המודעה הרעשנית מעלה גם המשפטן עו"ד אברהם פכטר ב"תשובה לחותמי העצומה": "קראתי בעיון את העצומה, גם את האמור בה וגם בין השיטין, ולא מצאתי התייחסות לצד השני, למעשיו, לשאיפותיו להשמדת ישראל, לעובדה שכל מטרתם בקסאמים ובמשופרים שבהם (שהיו במכונית שנפגעה בעזה בדרכם לישראל), לפגוע בחפים מפשע ולבצע שפיכות דמים ולא הגנה עצמית ברוח האמור במודעה. לא היתה אפילו שורה אחת בודדה שקוראת לחמאס להפסיק את הירי מלפגוע, להרוג ולהפחיד ילדים. לא היתה קריאה לחמאס ותומכיו – להפסיק את מעגל הדמים – ואז גם ישראל תמלא את חלקה בהסדר. (…) לא הוזכרה העובדה שרובים ונשק, שניתנו על ידי צה"ל לרשות הופנה כלפינו. לא מוזכרת העובדה, שגם בימים אלה ממש, אישר ראש הממשלה אהוד אולמרט, בסיור בלונדון/פריז, העברת נשק ותחמושת לידי אבו מאזן, כדי לחזקו ולתמוך בו במלחמתו בחמאס".

לכן סבור עו"ד פכטר, מי שהיה בעבר פרקליט צבאי ושופט צבאי בדרגת סא"ל, ש"מספיק עם השחצנות, היהירות, ההתחסדות והשמצת ישראל וממשלתה, בארץ ובחו"ל". אולם פכטר הצליח לאפיין נכונה את הסימפטום שכבר עמד עליו היטב פרופ' אסא כשר בהגדרת "סינדרום העין האחת" (בספר "17 שיחות עם אסא כשר", מאת ורד לוי ברזילי, הוצ' כנרת זמורה ביתן, 2005).

וכך מאפיין הפרופ' כשר, אחד מאנשי הרוח הבולטים של השמאל הציוני בעשרות השנים האחרונות: "במחנה המתקרא 'שמאל' הופיע זן מיוחד של בעיות בשדה הראייה של המציאות. לא מעטים מתבוננים במציאות בעין אחת פקוחה ועין אחת עצומה. הם רואים היטב כל גילוי של סבל פלשתינאי, אבל לא רואים שום גילוי של סבל ישראלי, יהודי. הם מגנים, מפרסמים מודעות, מפיצים כרוזים, נגד כל מעשה ישראלי, לא משנה מהו, במגמה אחת, שיש לה שתי פנים מקבילות: להשחיר את הישראלים, להלבין את הפלשתינאים. הם משרתים חרופים של התעמולה הפלשתינאית, רוקדים על פי חליליה. רוממות השלום בפיהם, פגיון של תעמולה בידם, בלי הרף, בלי גבול, בלי בושה" (עמ' 42).

וביקורתו של כשר על "סינדרום העין האחת" אינה מתמקדת דווקא בקריאת המציאות המעוותת, אלא בכשל המוסרי. "ההגינות היא היפוכה של חד צדדיות" (עמ' 44), הוא מסביר. כשר מבחין בין שני סוגי שמאל בישראל – שמאל מוסרי ושמאל בלתי מוסרי. " 'השמאל המוסרי' ימתח ביקורת בכל מקום שהמוסר מחייב למתוח אותה, ומובן מאליו שהוא יעשה זאת נוכח פיגועים רצחניים. הוא ידרוש מעצמו הגינות מוחלטת, יושרה בלתי מתפשרת, שום טקטיקה, שום תעמולה, שום התמכרות. כמובן שהוא יהיה נכון להרהר מחדש בכל העמדות המעשיות שלו, לנוכח השתנות התמונה שלנגד עיניו. ויש זרם אחר, המגויס למאבק הפלשתינאי, בעיקר למנגנון התעמולה של המאבק הזה, בכל נימי נפשו. אורי אבנרי רואה בסרט תמונה של כמה טרוריסטים צעירים בג'נין. הם מזכירים לו, במידת מה, הוא מעיד על עצמו, 'ניצולים ממרד גטו ורשה'. בין השורות אתה מוזמן ללמוד, את מי מזכירים לו חיילי צה"ל, הרודפים אחר הטרוריסטים האלה, כדי למצוא אותם לפני שירצחו בנו, באשר אנחנו יהודים, באשר אנחנו ישראלים. אם הפלשתינאים משולים ליהודים בגטו ורשה, החיילים הישראלים משולים לחיילים הגרמנים בגטו ורשה. תעמולה דקה, ארסית ואופיינית. זו תעמולה אנטי מוסרית" (עמ' 45).

ואכן, גם לדבריו של המשפטן פכטר: "חותמי העצומה שכחו שאנו נמצאים במלחמה מתמשכת, מלחמת התשה ויש הטוענים עדיין במלחמת השחרור של שלבים מתקדמים. במלחמה, קורים דברים נוראים, טרגדיות נוסח המשפחה בשפת הים בעזה (בלי לדעת בבירור במי האשם), או 'סיכול ממוקד' חיוני במכונית נושאת טילים ברחובה של עיר".

צדיק עלול להיספות עם רשע

איש רוח נוסף שהביע את מחאתו הפומבית על המשתמע מתוך הטענות של מודעת האינטלקטואלים המוסריים, הוא הסופר אהוד בן עזר, שבתשובה לשאלת כותרת המודעה, "האף תִספֶּה צדיק עם רשע?", השיב בכן רבתי: "כן! לפעמים אין ברירה. 'צדיק' עלול להיספות עם רשע, אם הוא עומד או גר ליד הרשע המכוון את נשקו כדי להרוג אותי ואת בני עמי", טוען מנגד בן עזר.

"פגיעה באמות המידה המוסריות הללו המבדילות בין מאבק צודק לשפיכות דמים והתעללות, יכתימו את דמותה של החברה הישראלית", נכתב במודעה. ואילו בן עזר סבור בדיוק להיפך: "לא! אתם הם המכתימים את דמותה של החברה הישראלית בהבדילכם בין דם לדם. בין קורבנות המלחמה והטרור בצידנו לבין ה'צדיקים' הפלסטינים שרק בהם אסור לפגוע, אבל לבני עמם ומשפחתם מותר להרוג אותנו, את ה'צדיקים' (אזרחי ישראל) ואת ה'רשעים' (בנינו, חיילי ומפקדי מערכות הביטחון שלנו, המגנים על כולנו). ולכן חלקי לא יהי עימכם, לעולם", הוא מצהיר.

ובאשר לגילוי הדעת הראוותני במסגרת ובכותרת האדומות כדם, בן עזר לא יודע מה יותר גרוע בו – הסכלות או הצביעות. "מי ש'אמות המידה' שלו סובלות מעיוורון מוסרי מוטב לו שלא ייקח עליהן טרמפ, פן יתרסק בדרכֵי ההיסטוריה הזוכרת לפעמים גם מי מֵזִין את הילולת אויבינו".

"ומה דעתכם על השואה?", שואל אותם בן עזר. "האם ב'מוסריות' נהגו השישה מיליון יהודים שלא הרגו אפילו אזרח גרמני אחד, ובקושי הרגו כמה מאות חיילים נאצים חמושים בגטאות שבהם פרץ המרד? ואם היו ליהודים תותחים בשואה, לא היו משתמשים בהם? ואם היו ליהודים מטוסים בשואה, לא היו מפציצים באמצעותם את ערי גרמניה? אבל השישה מיליון, לשיטתכם, היו 'מוסריים'. הם העדיפו להיהרג במקום להרוג או שלא היתה להם ברירה אלא להיהרג".

בן עזר זוכר ששמע פעם בביתו של הסופר הירושלמי אריה ליפשיץ, משפט מפי הסופר ניצול השואה לייב רוכמן: "עמדנו שם שורה מול שורה, הרוצחים והנרצחים, ומעולם לא עלה על דעתנו לעבור מצד הנרצחים לצד הרוצחים!" – לבן עזר היה קשה להבין זאת, אז כמו גם עתה.

על קוצו של גבול מוסרי

בראיון שהעניק הסופר עמוס עוז בתכנית הבוקר של אילנה דיין בגלי צה"ל, כאחד מהחתומים על המודעה, הוא מתעקש על קיומו של קו הגבול המוסרי הדק: "הקו בין הגנה עצמית מוצדקת לבין שפיכת דמם של חפים מפשע עובר בדיוק בשאלה שכאשר מתכננים מבצע, מתכננים אותו כך שלא יפגעו בלי הכרח מוחלט אנשים שאינם צריכים להיפגע. הקו הזה עובר ברחוב סאלח-אדין בעזה, שהוא הרחוב הסואן ביותר בעזה".

אילנה דיין: "אבל שהוא גם המקום שהרבה פעמים שם ניתן לתפוס את חוליות הקאסם".

עמוס עוז: "כן, אבל לא רק שם. האנשים האלה נמצאים בדרכם אל עמדות השיגור. האנשים האלה לא גרים ברחוב סאלח-אדין ולא משגרים את הקאסמים מתוך רחוב סאלח-אדין".

אז, עד כמה באמת איכפת למתכנן הצבאי שלא לפגוע בפלשתינאים חפים מפשע? עו"ד פכטר נדרש להסביר: "הטענה שניתן לעקוב אחרי המכונית עד שתצא למרחב לא מוגן על ידי אוכלוסייה אזרחית, לאמור לשטח פתוח וריק, ידועה היטב גם למחבלים. הסיכוי לאבד את המכונית ולקבל את טיל הגראד המשופר אל תוך שדרות או אשקלון – הוא גבוה מאוד".

לכן המסקנה היא ש"יש לפגוע במכונית במקום שניתן או להסתכן שהיא תעלם על כל המשתמע מכך. ונניח, לצורך הוויכוח הפילוסופי-המוסרי שמכונית ובה צוות מחבלים עם קסאמים נוסעים לבצע שיגור ועל המכונית נמצאים גם שני אזרחים מבוגרים או אישה וילדים, במקרה או במכוון, כדי להטעות או לשמש כמגן חי. מה לעשות אז?", שואל פכטר. "האם לוותר על הסיכול ולהסתכן במטר קסאמים וקטיושות או לוותר על המוסר האישי-המלחמתי ולסכל את המבצע על ידי פגיעה גם בחפים מפשע?". לראיה הוא מביא את פרשת ה-ל"ה במלחמת השחרור.

"מה לעשות? האם לירות במשאית מלאה מחבלים ואנשי חמאס חמושים עם חומרי נפץ וקסאמים בדרך לפיגוע, כשאחריה מכונית אזרחית עם אזרחים חפים, או להשלים עם פיגוע רב נפגעים באחד מיישובי עוטף עזה?", הוא שואל ולראיה מביא את פרשת "פיצוח הקוד הסודי אניגמה" של הגרמנים במלחמת עולם השנייה – שכדי לא לגלותו נמנעו מלהגן על העיר קובנטרי – שהופצצה על ידי גרמנים באבדות קשות.

התשובה מבחינתו של פכטר היא פשוטה, למרות שהיא כואבת ולא נעימה. "ביטחונה ושרידותה של המדינה ושלום אזרחיה, עולים על שקלולי המוסר והרעיונות הכלליים ההומניים, המפעמים גם באלה שלא חתמו על העצומה".

ואולי ניתן לומר שהיורה במשאית זו, או במכונית מלאה במחבלים אינו באמת "מוותר על המוסר האישי-המלחמתי", אלא ההפך, בסיכולו את הפיגוע שהוכח כבר אלפי פעמים ככזה שהיה יוצא לפועל ופוגע בחפים מפשע, נוקט למעשה היורה בפעולה מוסרית, ואינו מוותר על שכזו.

דם על הכנפיים?

חמורה יותר היא התנסחות מנסחי המודעה, המכנים את טייסי חיל האוויר כמי שדם על כנפיהם. פכטר: "יש להתקומם נגד הטוענים שחיילי צה"ל לוחמיו וטייסיו, יש להם דם על הידיים או דם על הכנפיים. האומרים זאת, מעדיפים את פיגועי האויב על פני שדרות, זיקים, אשקלון – כפי שהיה בזמנו בקרית שמונה".

שי בן יעיש, איש חינוך וחבר מועצת העיר שדרות, הגיב לדבריו של עוז בגלי צה"ל בתכניתה של דיין: "הדברים האלה קצת מתנשאים. אני מבין את מה שכתוב במכתב, אבל צריך לתת לעמיר פרץ יותר קרדיט כאדם שיודע לקבל החלטות. הוא בטח שלא יושב וחושב איך לפגוע בחפים מפשע… כשהחיים פה בשדרות נהפכים לבלתי נסבלים, מודעה כזאת מתנשאת, מאוד מרגיזה אותי כתושב העיר שדרות. לבוא ולומר שיש איזושהי ציפייה שצה"ל לא ירה יותר ירי ארטילרי מכאן ולהבא… אי-אפשר שנאפשר למחבלים הפלשתינאים לירות על תושבי המדינה מבלי לעשות מאומה למניעת הירי".

בן יעיש גם הציע לסופר עוז וחבריו לשבט "להיות פה (בשדרות), אם כל כך חשוב לו להביע דעה על מצב מסוים, אז איך הוא יכול להמשיך לישון במרכז הארץ. הוא צריך לבוא לפה ולחיות תקופה את החיים ה'מאוד מעניינים' האלה, של לרוץ מידי יום עם תינוקות על הידיים בין הממ"ד לחדר שינה, שבע או שמונה פעמים ואפילו לפעמים יותר. בלי האפשרות ללכת לעבוד בצורה שאתה רגוע בה, כי יש ילדים בגני ילדים ובבתי ספר וכל טיל מקפיץ את כולם לשמים. ואין זה טיל אחד ביום, לפעמים זה חמישה ולפעמים זה עשרים, ויום רודף יום, וזה מתרחש בלילה ובצהרי היום ובכל זמן נתון. אי-אפשר לקיים כאן חיים רגילים, החיים כאן הם חיי מוצב לכל דבר".

עוז יכול כמובן לשבת בעיר מגוריו ערד ולנסח עמדה מוסרית, אומר בן יעיש, או לבקר את המערכות הביטחוניות והחלטתם של שרים בממשלה. אבל "כתושב שדרות, זאת בשבילי אמירה שכאילו אומרת 'בוא ונהיה אנחנו כל הזמן בסדר. בוא ונהיה אנחנו כל הזמן 'אור לגויים'. בוא ונהיה אנחנו כל הזמן הקצפת שבקצפת'. ואני לא נגד זה. וכי אני רוצה לאבד את העולם הערכי שלי? בוודאי שלא! האם אני רוצה להיחשד כאדם רוצח או כמי שפוגע בחפים מפשע? בוודאי שלא! האם שר הביטחון רוצה להיחשד כמי שפגע בריכוזי אוכלוסין בכוונה תחילה? בטח שלא! אני לא חושב שיש אדם שישן טוב בלילה כשהוא יודע שבגללו נפגעים אנשים חפים מפשע. אבל בין כל זה לבין לבוא ולפרסם מכתב שבו שר הביטחון פרץ נקרא לשמור על טוהר המידות, לשמור על העולם הערכי שלנו – זה קצת מתנשא. וכי לשר הביטחון, לא באמת חשובים בעיניו חיי אדם ושחפים מפשע לא יפגעו?! אז זאת פשוט אמירה מתנשאת".

ובן יעיש אינו היחיד שחושב כך. באמירה דומה בחר ירון לונדון לחתום את מאמרו הפובליציסטי, בהטלת ספק בטוהר כוונותיהם של החתומים על המודעה: "אשקול שוב את עמדתי אם חותמי המודעה יעזו לומר בגלוי, שעלינו לספוג סאת קורבנות כדי לשכנע את חאלד משעל בטוהר כוונותינו, ואמהר לאמץ את השקפתם אם יציגו תוכנית חילופית משכנעת לעצירה לאלתר של מתקפת הטרור. אני חושד שהם לא יוכלו לעמוד בתנאים האלה".

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה מלחמה בטרור העולמי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על כתם אדום על דמותה המוסרית של ישראל?

  1. איציק ש. הגיב:

    הדרישה שמעלה אסא כשר שאנשי השמאל יבקרו גם את פעולות הטרור, אינה יותר מדמגוגיה שאינה מתאימה לפילוסוף. עמוס עוז הביע לא פעם ולא פעמיים את דעתו על פעולות טרור. גם אם באופן שיטתי היו אנשי השמאל מבקרים את הטרור, זה לא היה משפיע על דעתו של אסא כשר. לדעתו הקוד האתי של צה"ל מאפשר לירות פגז 155מ"מ קרוב לבתים או לירות טיל ברחוב סואן. לכן אין שום קשר לביקורתו ולשאלה האם מבקרים אנשי שמאל את הטרור או לא. הכשל בתפיסה של "אנחנו במלחמה" הוא בהתייחסות הנקודתית לאירועים. ירי הקסאם
    הוא אירוע נקודתי ולכן כך צריך לטפל בו-לדעת
    מבקריהם של אנשי השמאל. לכן אין צד מדיני לסכסוך שלנו אלא צד צבאי לדעתם. אולי יש צד מדיני, אך לא עכשיו-אחר כך. עכשיו אנחנו במלחמה וכשיש מלחמה-המוסר הוא מותרות. כמה שנים עוד נעבור את זה עד שנבין שזו גישה טיפשית?

  2. אורי פז הגיב:

    ומה, עמוס עוז גינה את הטרור? הצחקתני:

    http://www.notes.co.il/uripaz/16811.asp

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s