אין להנהיג מכסה לגיוס בני הישיבות

הדעה הרווחת היא שספק אם דוד בן-גוריון העלה בדעתו שעשורים אחדים לאחר הקמת המדינה יגדל באופן כה משמעותי מספר הנהנים מהפטור משירות צבאי ויגיע לעשרות אלפי בחורי ישיבות, במקום כמה עשרות שנהנו ממנו בזמנו. האמת היא שזו אגדה שאין לה סימוכין. בן-גוריון לא רצה להיות מחריבם של "יבנה וחכמיה"

דוד בן-גוריון. לא התכוון לתחום במספרים את בני הישיבות שדוחים את שירותם הצבאי למועד מאוחר בחייהם

 

במאמרו "יש להנהיג מכסה" (הארץ, 7.8.07), מציע שחר אילן עוד פתרון לא ישים לסוגיית גיוס בני הישיבות: ישראל צריכה לאפשר רק למספר ניכר של בחורי ישיבות ואברכים לחיות חיי תורה, השאר יגויסו בכפייה. את הרעיון הזה העלה בזמנו אהוד ברק בביקורו בישיבת פוניביץ' בנעלי רמטכ"ל. מה שבסופו של יום הביאו להקמת ועדת טל, שהשכילה לפתור את הסוגיה על הצד הראוי והטוב ביותר שניתן להשיג במציאות המורכבת והמסובכת.

 

במאמר אחר, אילן טען כי "השאיפה של הצד הלא חרדי היתה תמיד לקבוע מכסה מוגבלת של בחורי ישיבות שיקבלו פטור. ב-1975 למשל, קבע שר הביטחון אז, שמעון פרס, מכסה של לא יותר מ-800 משוחררים (חדשים) לשנה" (הארץ, 3.8.07).

 

הדעה הרווחת היא שספק אם דוד בן-גוריון העלה בדעתו שעשורים אחדים לאחר הקמת המדינה יגדל באופן כה משמעותי מספר הנהנים מהפטור משירות צבאי ויגיע לעשרות אלפי בחורי ישיבות, במקום כמה עשרות שנהנו ממנו בזמנו.
 
האמת היא שזו אגדה שאין לה סימוכין. בן-גוריון לא התכוון לתחום במספרים את בני הישיבות שדוחים את שירותם הצבאי למועד מאוחר בחייהם. (אגב, שימו לב שמדובר בדחייה ולא במתן פטור גורף, כפי שנהוג לחשוב בטעות רווחת בשיח הציבורי). שמעון פרס סיפר לא אחת בראיונות, שההחלטה נפלה אז משום שהיה ברור לבן-גוריון שלא ייתכן שישראל תהיה המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שבה לא יוכלו ללמוד תורה באופן חופשי. בן-גוריון לא התכוון להגביל את המספר ובוודאי שלא להקפיא אותו על רף ה-400 המפורסם.

 
בזמנו סיפר חבר הכנסת מהמפד"ל, אליהו משה גניחובסקי המנוח, על ביקור בביתו של בן-גוריון בשעה שמשלחת של חכמי התורה ביקשה על נפש תלמידיהם. לאחר שהמשלחת עזבה, אמר בן-גוריון לגניחובסקי: "אני לא אהיה מחריבם של יבנה וחכמיה". 
 

ייתכן שבסתר ליבו קיווה בן-גוריון שהעניין בין כה וכה יסתדר עם הזמן, שכן בביקורו המשותף עם אלברט איינשטיין בכותל המערבי ראו שניהם במתפללים שריד מאובן שעתיד להפוך מוצג מוזיאוני ומכאן שאין עתיד לעולם הישיבות. אבל החוש ההיסטורי של בן-גוריון הורה לו לאפשר את המשך יבנה וחכמיה באופן מלא ובגידול הטבעי והפורה שלה. שמעון פרס אכן נמנע בעת ההצבעה על חוק טל, בניגוד לאחדים מחבריו לסיעה שהצביעו נגד החוק. 
 

פורסם בשינויים כמכתב תגובה בעיתון "הארץ", 10 באוגוסט 2007, כ"ו באב תשס"ז (חלק ב', עמ' 12).

 

לקריאה נוספת, ראו: הרב משה גרילק, "החרדים: מי אנחנו באמת?", הוצ' כתר, סדרת "הישראלים", 2002.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה חרדים ישראלים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

18 תגובות על אין להנהיג מכסה לגיוס בני הישיבות

  1. עמנואל הגיב:

    חלק ב' עמ 12 ביום שישי זה לא מדור "מכתבים למערכת" במקרה?

    • דן סגל הגיב:

      כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג ארה"ב התבטא השבוע בחריפות נגד גזירת הגיוס, ומחה על דרישת הצבא, והסכמת גדולי רבני ואדמורי המועצת, להתייצב בלשכות הגיוס.

      "היכן אנו נמצאים, באיזה עיוורון לקינו?", פתח האדמו"ר את דבריו בכאב. "כל אחד טרוד בדאגותיו ובענייניו ושוכח כי השכינה הקדושה מחוללת מפשעינו. כבוד התורה למרמס. קמים ולועגים על התורה ולומדיה ואין פוצה פה ומצפצף".

      בהמשך הוסיף האדמו"ר וזעק: "עד היכן הגענו, כאשר עומדים מרשיעי ברית ומבקשים לעקור את התורה עומדים מבינינו ומתוכנו כלשון המדרש בפרשת בראשית 'מכם ובכם', ואינם מבינים או אינם רוצים להבין כי הרי כל המטרה היא לעקור את התורה ולהעביר את בחורי ישראל בגזרת שמד, ועוד מתווכחים הרבנים מנהיגי עם ישראל על חשבונות שווא והבל וקטנות המוחין.

      "במקום להתלכד ולהתחזק כחומה בצורה נגד כל מבקשי נפשנו, משקיעים את הראש בדברי הבל וכזב שאין בהם שום כבוד להשי"ת ולתורתו הקדושה".

      האדמו"ר הזכיר את אביו וסיפר כי "היה מצטט את לשונו הקדוש של רבנו הדברי חיים זיע"א בפרשת ויקהל, כי רוב הבעלי בתים ומנהיגים בדורנו הם מהערב רב. היום, לצערנו, מרגישים זאת. אם אותם רשעים היו נתקלים בחומה בצורה שאין בה שום סדק, הם בוודאי היו נסוגים לאחור, כי גם הם מבינים שאי אפשר לכפות העברה על הדת בכפייה. רק ברגע שהם רואים שנכנסים למשא ומתן על הפרטים והנושא ניתן לדיון, הם מקבלים את הכוח להוציא לפועל את גזרותיהם הנוראות".

      "שאל אותי בשבוע שעבר אחד מגדולי האדמו"רים שליט"א, סיפר הרבי לחסידיו, מה הייתה דעתו של אבי מורי הקדוש זיע"א אילו היה חי היום בינינו. אמרתי לו, לא צריך להיות נביא ולא בן נביא, כל אחד שהכיר אותו מבין לבד כי האש הבוערת בקרבו הייתה עם חשבון אחד לבד 'כבוד שמים', בלי שום פשרות, ותו לא מידי. וחוץ מזה, אם הייתה שאלה כזאת מגיעה לשולחנו, הרי ברור שההתייחסות הייתה בצורה אחרת לגמרי; מסתמא היה שרוי בתעניות ימים רבים לפני שהיה ניגש לדון בעניינים כאלו שהם נשמת היהדות, וכל עתידו של כלל ישראל תלוי בהם. והיום, מהנאמר ומה נדבר, איזה פנים וצורה יש לנו? יסוד הכל הוא שצריך להשליך חשבונות אחרים וכסף השוחד שמקבלים גבאי הרבנים, ולחשוב רק על כבוד שמים, ואז ממילא אין שום שאלות".

      "שורש הבעיה הוא אצלנו", הוסיף האדמו"ר, "כי חסר לנו בבהירות שחיים ללא תורה ויהדות אינם חיים כלל. הבה נתאר, אילו מגיע רוצח ודורש מאתנו כל שנה שלושת אלפי בחורים לרצוח אותם, האם היינו נכנסים לספקות או לחשבונות או לוויכוחים, אולי כדאי לעשות משא ומתן והידברות עם הרוצח? אולי כדאי להתייצב בפניו? אולי נתנהל בחוכמה כנגדו ואז נצליח שלא ישחוט רק בחורים בודדים בלבד? ברור שכל אחד היה תופס את ילדיו ומסתתר במבצר ממוגן וזועק למשחית: 'הרף ממני רוצח! הסתלק מעליי!' אז הרוצח היה רואה שאין לו עם מי לדבר,והיה יורד מכל הרעיון. כל הצרה נובעת מכך שבעינינו לא ברור ומוחשי שמדובר פה בעקירת התורה, כי בניתוק בחורי ישראל מהתורה, בניתוק ילדי ישראל מאווירה של יראת שמים, המשמעותהיא הריגתם ורציחתם הרוחנית. ככל שנחדד בקרבנו יותר ויותר את ההרגשה 'כי הם חיינו', וכי מבלעדי התורה חיינו אינם חיים, אז כבר לא יהיה מקום לשום ספק ושאלה".

      במהלך דבריו פרץ האדמו"ר בבכי ואמר: "הרי רק לפני עשרות שנים התחוללה השואה האיומה, ובחסדי שמים למעלה מדרך הטבע קם וגדל דור חדש של עדרים עדרים, יראים ושלמים, בחורי ישראל קדושים הממלאים את היכלי התורה. ועתה, אוי נא לנו מגזרת השמד הנוראה שזוממים להכחיד את כלל ישראל. אף אחד אינו ויכול להשתמט מחובת אחריות, כל יחיד ויחיד מחויב לעשות יותר מכדי יכולתו, לצאת ולהפגין נגדם, להתאמץ בהתמדת התורה, ללמוד הרבה שעות רצופות בלי הפסק, לקבוע סדרים של חמש שעות רצופות לפחות פעם אחת בשבוע, להתאמץ מאוד בעבודת התפילה לשפוך שיח לפני בורא כל העולמים המצפה לשמוע את תפילותינו, לדבר ולהתחנן מלפני השם כעיני הבן אל אביו וכעיני עבדים אל אדוניהם. על ידי התפילה והשיחה אל השי"ת בתחנונים, אפשר לבקוע שערי שמים ולבטל אתכל הצרות וכל הגזרות".

  2. דני בלוך הגיב:

    אין לך אף מקור רציני להסתמך עליה. כשבן גוריון אמר שהוא לא ירצה להחריב את "יבנה וחכמיה" הוא התכוון למספר מצומצם ולא לרבבות, כשם שבעתודה האקדימאית הוא התכוון גם למספר מצומצם ביותר.
    וחוק טל הוא סיפור הצלחה? טול קורה מבין עיניך!
    גם הסיפור על ביקור משותף עם בן גוריון בכותל נראה לי מפוקפק. מתי? איפה? מה המקור?

  3. אורי פז הגיב:

    המקור הרציני שלי הוא כאמור עדותו ממקור ראשון של חבר הכנסת מהמפד"ל, אליהו משה גניחובסקי המנוח.

    למה בדיוק התכוון בן-גוריון בדבריו על אי-רצונו להחריב את יבנה וחכמיה ניתן ללמוד מעצם היענותו לבקשתם של תלמידי החכמים להגדיל את מכסת תלמידי הישיבות שבניהולם הרוחני.

    חוק טל הוא סיפור הצלחה במבט-על לאורך עשור שנים הבא. כפי שאפילו אהרן ברק השכיל להבין, לא נתנו לו מספיק אורח חיי מדף. וראה עוד במאמרי הנרחב בנדון:

    http://www.notes.co.il/uripaz/19172.asp

    בפברואר 1923 ערך אלברט איינשטיין ביקור בן שבועיים בארץ-ישראל, בין השאר על מנת להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, ובה הקמת הפקולטה לפיזיקה שתישא את שמו. המדובר באותו מסע מפורסם ליפן, שאחריו עבר בארץ בדרכו חזרה לאירופה. עוד בהיותו בסינגפור התבשר איינשטיין כי זכה בפרס נובל, וכך הגיע לישראל כגיבורו עטור-התהילה העולמית של היישוב היהודי.

    בביקורו בכותל המערבי בירושלים איינשטיין כתב ביומנו: "…אחר כך מטה, ירדנו אל חומת בית-המקדש (=כותל הדמעות), מקום שם אנשים קהי-מוח מהשבט שלנו התפללו בקול רם, פניהם מכוונים אל הכותל, תוך נענוע גופם לפנים ולאחור. מראה פתטי של אנשים נושאי עבר וחסרי הווה" (פרופ' זאב רוזנקרנץ, "אלברט איינשטיין: יומן המסע לארץ-ישראל", 3 בפברואר 1923. ארכיון: מקראות לארכיונאות ולתיעוד).

    סביר להניח שאיינשטיין לא הכיר מקרוב את המתפללים בכותל המערבי, כדי שקביעתו הצינית-הרכלנית תהלום את הווייתם. שכן יהודי-גרמני זה מעולם לא פגש עד אז יהודים-ירושלמים שומרי מצוות ומה פלא שאלה נראו בעיניו הזרות כמוזרים, ועוד כאשר בן-גוריון אוחז בידו במהלך הטיול…

    סלידתו ממתפללי הכותל היא סלידה אותנטית של "גרמני בן דת משה", כפי שנהגו היהודים הגרמנים לכנות את עצמם, כלומר קבוצה גרמנית למהדרין, טהורה, נקייה, מכובדת ומקפידה על צורתה החיצונית, שבמקרה גם מחזיקה בדת משה (בניגוד לגרמנים בני דת לותר או הדת האפיפיורית). הדת היא גורם מגדיר-זהות יותר מאשר מגדיר-אמונה (מבוססת קהילתיות ולא שמירת מצוות) ופגישתם של גרמנים אלה עם "אוסט-יודן" (יהודים מזרחיים, כלומר פולנים) גורמת להם גועל ואי-תחושת שותפות-גורל עמם.

    וראה מאמרי על כך:

    http://www.aish.com/hsociety/science/Albert_Einstein_-_The_Person_Jew_and_Believer_-_Part_1.asp

  4. הסטוריה הגיב:

    עובדה היא שבני ישיבות רבים לא ממש לומדים ואין מעייניהם נתונים ללימודי הקודש, רבים מהם משתמטים משירות צבאי, לא לומדים, ומחפשים לעשות כסף . מה שהיה פעם הוא לא היום,
    לכן צריך לבדוק, ואין ספק שבן גוריון היה אומר אותו דבר – צריך לבדויק את כל אותם אלה המשתמטים גם מעול תורה, וכל אותם אלה שאינם לומדים ושאינם משרתים, לכפות עליהם שרות צבאי מלא באורך של 3 שנים.

    אז נבין כמה משתמטים מעול תורה יש לנו, וכמה מנצלים את המצב בכדי להשתמט מהצבא.

    מדובר באלפים רבים מאוד.

  5. אורי הגיב:

    לגבי אלו הרשומים בישיבה ואינם נמצאים בה – לעולם הישיבות דרכי התמודדות יעילים יותר משלו. אחד מגדולי האדמו"רים החסידיים, הרבי מקלויזנבורג המנוח, מקים קהילת צאנז בנתניה ומייסד בית החולים "לניאדו" לכלל תושבי האזור, טען במפורש שבחור אשר אינו יושב ולומד – עובר על איסור תורה של "לא תעמוד על דם רעך" אם אינו מתגייס לצבא. "אחרים מוסרים את נפשם ואתה הולך בטל?".
    אך מן הראוי לשים לב לעובדה הבאה, כחלק מעובדות רבות שאינן נלקחות בחשבון מחוסר ידיעה או מאטימות: מגוחכת היא הדרישה לשלוח לפחות את אלה שלא כל כך לומדים לשרת בצבא. שכן בדרך הטבע דווקא אלה שאינם לומדים, אינם החזקים והיציבים באמונתם הדתית, ב"יראת שמים", האם דווקא אותם נשלח למקום סכנה? הם בוודאי מסתכנים באיבוד כל רכושם הרוחני באווירה החילונית-המתירנית השוררת במסגרות צה"ליות. האם יש צורך להזכיר את החלטת הרמטכ"ל לצרף בנות לצוותי הטנקים, כאשר חיילי ההסדר ורבניהם, ציונים לא פחות מן הציונים החילונים, הודיעו שיפסיקו לשלוח את תלמידיהם לצבא עד אשר תוסר המכשלה הזאת מדרכם. חבל שהיה צריך להיאבק על כך, ורק כאשר חשו במטכ"ל שההתנגדות עקרונית ועמוקה – ויתרו על האיוולת.

    מבחינה זו, מצבו של הצעיר החרדי שאינו לומד תורה חמור יותר. הצבא, כמו המערכות האזרחיות, אינו קשוב כלל לצרכיו המיוחדים של המתגייס החרדי. הצבא כמובן אינו פועל בזדון, אבל בגלל הניכור מעולמו של החרדי הוא לא מסוגל לקלוט אילו נזקים רוחניים ונפשיים הוא גורם וחורת בלבו, כאשר הוא מנסה להטמיע אותו באווירה הצבאית של "כור היתוך" בן-גוריוני. לא האימון הצבאי או המטלות הצבאיות מרתיעות את החרדי, כי אם הסגנון, האקלים והאווירה העוקרים אותו ממקום גידולו. מעטים מבין הקוראים החילונים יבינו את הרגישויות הללו. הם יאמרו: "שלא יקשיב לשיחות, שלא יסתכל בתמונות עירום". נו, באמת.

    ראו למשל, כיצד משחיתה החברה החילונית את שפתם העדינה של בני הישיבות הנקלעים למחוזותיה, הצבאיים והאזרחיים:

    "…עוד יותר משהדרישה לעמוד בצורת וי הפריעה לטירונים החרדים, הפריעו להם הצעקות של המפקדים והדרישה שגם הם יצעקו כל הזמן. ביום השלישי לטירונות תרגל אותם המ"כ יניב בקריאת 'הקשב' ודרש מהם לצעוק חזק יותר ויותר 'שכל הבסיס ישמע'. מיד כשסיימו את תרגול ההקשב הורה להם המ"כ לשתות. הם הוציאו מימיות ושאגו בקול גדול את מה שלהם נראה הרבה יותר חשוב: ברכת 'שהכול נהיה בדברו'.

    "הטירונים החרדים לא הצליחו להבין את תרבות הצעקות ושוב ושוב טענו ש'דברי חכמים בנחת נשמעים' (פרקי אבות). מנשה אמר ש'בישיבה אין כזה דבר שהרב כל הזמן צועק עליך'. הוא סיפר ש'כבר בשבוע הראשון נכנס הרס"פ וישר התחיל בנביחות ואיומים, ממש כמו אס-אס, להבדיל. זה היה מפחיד'.

    "הדיבור העדין, מסביר ד"ר יוחאי חקק, משמעותי מאוד, גם בקבלה לישיבה הגדולה (גיל צבא), כיוון שהוא מלמד 'אם אתה מרוסן, או שהפנמת יותר מדי ממה שיש בחוץ'."
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=709700&contrassID=2&subContrassID=13&sbSubContrassID=5

    דוד לנדאו (החרדי המודרני), כיום עורך ראשי של עיתון "הארץ", טען שייתכן כי דחיית חוק טל על ידי השמאל נבעה משאיפתו "לנהל את מלחמת החילון באמצעות השירות הצבאי, דבר הפסול בחברה רב-תרבותית אמיתית".

    נוסף על כך, מי יכול לקבוע בוודאות כי מי שלא לומד במסגרת הישיבה שבה הוא נמצא היום, לא יתאפס על עצמו מחר ויתחיל ללמוד? ושמענו על מקרים כאלה לאלפים. כבר היו דברים מעולם. בעצם, כחניך עולם הישיבות, אני יודע מקרוב שאלה מעשי התעוררות שבכל שבוע. ואלה בבחינת "ירידה לצורך עלייה" רוחנית גבוהה בהרבה מעלייה מתמדת בסולם הלימוד העיוני המעמיק.

  6. דני בלוך הגיב:

    אתה מסתמך בעיקר על עצמך ועל כמה מקורות לא בדוקים, לתיזה שלך אין על מה לסמוך. רעיונית – זאת זכותך, אבל שכתוב ההיסטוריה – זה לא

  7. אורי הגיב:

    אני מבין ללבך שאין לך מה לומר מנגד, אך בכל זאת מפנה אותך שוב למקורות הבאים:

    פרופ' זאב רוזנקרנץ, "אלברט איינשטיין: יומן המסע לארץ-ישראל", 3 בפברואר 1923. ארכיון: מקראות לארכיונאות ולתיעוד).

    הרב משה גרילק, "החרדים: מי אנחנו באמת?", הוצ' כתר, סדרת "הישראלים", 2002.

  8. גולדבלט משה הגיב:

    אם תיקבע מכסה אם לאו. בני הישיבות לא גוייסו לצה"ל מהטעם שאי אפשר לגייס לצבא מדינת ישראל שהיא מכשיר מדיני חילוני,את אלו שקיומה של מדינה יהודית שאינה מדינת הלכה ואינה מתיימרת להיות משהו בעל משמעות דתית הוא תועבה.
    בני הישיבות לא יתגייסו לצה"ל מאחר והשירות בצבא מאיים על אורח החיים שלהם,על מרות
    הרבנים,ועל יסודות החברה החרדית
    מבחינתי אסור לגייס בני ישיבות ממש כמו שאסור לגייס את המיעוט הערבי-איני עושה כל השוואה אבל מדובר ביסודות עוינים לקיום המדינה החילונית הציונית
    אשר על כן לא מכסה יש לקבוע אלא יש לשחרר באופן מוחלט את הציבור החרדי משירות בצבא והלכה למעשה יש לראות בחרדים קבוצת אוכלוסייה חריגה מבחינת מטרות הציונות החילונית
    כמובן שאין שום סיבה שהחינוך החרדי יהנה מהתמיכה הכספית של המדינה-כשם שצציבור זה מנוכר למדינה וערכיה כך המדינה חייבת להיות מנוכרת לציבור הדתי. יש לקבוע כללי משחק והתחשבות הדדית וכבוד הדדי תוך ידיעה שמדובר במידה רבה בשני עמים שונים

  9. גולדבלט משה הגיב:

    אני מפנה לרשימה שפרסמתי בנושא ואשר כל כך מצאה חן באתר חרדי שהוא פרסם אותה במלואה
    אני חושש שבעלי האתר לא הבינו עד כמה הרשימה נכתבה מתוך תחושת ניכור וזרות לציבור החרדי ומתוך הבנה שקיים פער שלא ניתן כלל לגישור
    http://www.manof.org.il/Index.asp?ArticleID=624&CategoryID=82

  10. מואיז הגיב:

    להנהיג צבא מקצועי, גיוס חובה הוא אנגרוניזם שעבר זמנו. זה יפתור מליון בעיות, הגדולה שבהן היא הצורך של הצבא להתעסק בדברים שלא שייכים לצבא, כמו חינוך, קליטת עלייה ושיטור.

    הרי זה יקרה בסופו של דבר אז למה להתעסק עם כל הרעות החולות של גיוס החובה, זה גם יאפשר לחרדים להחליט אם הם רוצים לבעוד או ללמוד בישיבה ולא יחייב אותם לחיות בישיבה. זה יפתור את הבעיה של "המשתמטים" שהצבא עצמו שומט, ושל כל מי שלא רוצה לשרת, ואלה שישרתו יזכו למשכורת נורמאלית ולא ינוצלו על ידי האחרים.

  11. אהרון הגיב:

    ההעדפה של "הממיתים עצמם באוהלה של תורה" על פני "הממיתים עצמם באוהלם של מדעים", היא עיוות נפשע ואיוולת משוועת. הגיע הזמן להיפטר ממנה ולהתחיל להפוך למדינה מתוקנת

  12. אורן צור הגיב:

    כנגד – "מאי חזית דמך סומק טפי?!" – גם לא למות באוהלה של תורה. כל הפילפולים על מה אמר בן גוריון ומה שירבט איינשטיין והחילוקים בין התלמידים השקדנים ש"לא מגייסים אותם כי הם לומדים" לעומת הבטלנים ש"לא לגייס אותם כי הם חלשים מבחינה דתית וחלילה יפגעו רוחנית" הם פילפולי סרק של ממה נפשך.

    אלו מתים על הגנת הארץ ותושביה ואלו לומדים קשה ומתים בעיקר בטיולים מטופשים וחסרי אחריות.

    מאי חזית דמך סומק טפי, אורי?

  13. דני בלוך הגיב:

    הרב גרליץ בוודאי אינו מקור. לגבי הביקור ב – 23 לא מצאתי שום סימוכין לתיאוריה שלך. אם יש לך את הקטע הספציפי מתוך יומן המסע המדבר על כך – אשמח לקבלו. המחקרים שאני קראתי מציינים כי הביקור בכותל ב – 1923 היה בחברתו של הנציב העליון, הרבט סמואל. בן-גוריון באותה שנה לא היה כלל אישיות חשובה הוא היה מזכיר ההסתדרות שזה עתה נוסדה והיתה גוף חלש.

  14. אורי הגיב:

    הרב משה גרילק (ולא כפי שכינית אותו: גרליץ) הוא מקור מוסמך ביותר לעדותו האישית ממקור ראשון של חה"כ משה גניחובסקי ז"ל על השקפתו של בן-גוריון.

    בנוגע למקור דבריו של איינשטיין ביומנו על הביקור בכותל המערבי, עיין בדבריו המצוטטים למעלה בתגובתי מתוך היומן. מקור הדברים הוא כאמור: פרופ' זאב רוזנקרנץ, "אלברט איינשטיין: יומן המסע לארץ-ישראל", 3 בפברואר 1923. ארכיון: מקראות לארכיונאות ולתיעוד).

  15. אורי הגיב:

    דמי שלי אינו סמוק יותר, כי שרתתי בצה"ל כנדרש ממני בחוק. סביר להניח שגם ילדי ישרתו כמצופה מהם. ברור שאינני צד אישי בדיון הענייני שהתפתח כאן.

    אולם עליך לזכור ולא לשכוח שההיסטוריה לא מתחילה לא ממך ולא עם הקמת מדינת ישראל. לאי-גיוסם של בני הישיבות לשורות צה"ל ישנה הצדקה היסטורית, כפי שהיא מובאת בספרו של הרב משה צבי נריה המנוח, מייסד וראש ישיבות ההסדר "בני עקיבא" ואבי דור הכיפות הסרוגות, "בני הישיבות וגיוסם":
    "למראה ההסתערות הזועמת, למשמע הדיבורים הבוטים-המעליבים על בני ישיבות, מתקבל הרושם שפתאום פרחה מראשיהם של רבים כל ההיסטוריה הישראלית. פתאום נשתכח דבר הפשוט והידוע לכל: כי עוד בטרם היות לנו מדינה, בטרם היות לנו צבא, לא חסרו לעם ישראל, ל'מדינה שבדרך', בנים שמסרו נפשם בכל עת מבחן על קיום האומה, על כל היקר והקדוש לה. בנים חיילים אלו, צמחו ועלו אך ורק באוהלי תורה, שם גדלו והתפתחו, ומשם שאבו את העוז ואת האומץ.
    "העם לדורותיו ראה בבני התורה חלוצים מתנדבים המוותרים על יתרונות חומריים פרטיים, ומקדישים עצמם לערכים רוחניים שנשמת האומה תלויה בהם. ראה אותם כחיילים, ומשום כך דאג לצורכיהם, לכלכלתם, והעניק להם תנאי קיום למען יוכלו למלא את משימתם כהלכה".
    כך גם פסקו שופטי בג"ץ לפני 20 שנה, בעתירה שהגישו שני חברי כנסת ערבים. העילה היתה אז העדפת תלמידי הישיבות שאינם משרתים בצבא על פני הערבים בתחום קצבאות הילדים. ישבו בדין המשנה לנשיא בית המשפט העליון מרים בן פורת, השופט יצחק טירקל והשופט אליעזר גולדברג. שלושתם דחו את העתירה ונימוקיהם כאילו נלקחו מדברי אחד מראשי הישיבות.
    השופט טירקל כתב: "היש צורך לעמוד על מקומו היחיד והמיוחד של לימוד התורה בעם ישראל, על מקומן של הישיבות ועל המקום שבו העמיד העם לדורותיו את תלמידי החכמים שלו?". מעניינת התייחסותו של השופט לעניין השוויוניות: "התייחסות שוויונית לבתי היוצר הרוחניים האלה – שכה רבים מהם נכחדו בשואה – כאילו הם ככל מוסד לימודי או חינוכי רגיל והעלמת עין אובייקטיבית כביכול ממקומם המיוחד בעם היהודי, כמוהן כשוויון נפש והתנכרות לעברו ולמורשתו, לערכים שעליהן הגן בכל נפשו. מכאן הייחוד ואלה הנסיבות העושים את השוני המצדיק תמיכות לתלמידי הישיבות למען יוכלו לעסוק בתורה… לא אפליה פסולה כאן, אלא מאזני הצדק של הערכים".
    השופטת בן פורת הפתיעה: "בישראל ממשיכים הבחורים המקדישים את עצמם ללימוד התורה באותה מסורת עתיקת יומין, ואין איפה תימה שזכו להתחשבות מצד השלטונות המבוטאת באותה תמיכה כלכלית המהווה את נושא הדיון לפנינו. אך טבעי הוא שבמדינת ישראל שינתה התמיכה צורתה ובמקום לעבור מבית לבית כדי לסעוד את ליבם ולשבור רעבונם זוכים עתה תלמידי הישיבות בתמיכה כספית מאוצר המדינה כאילו היו מגויסי צה"ל. הם נמצאו ראויים בעיני הגורמים הנוגעים בדבר לתמיכה אשר כזאת".
    פסק הדין ניתן פה אחד, ביולי 1984.

  16. דני בלוך הגיב:

    זה שרב זה או אחר שמע מח"כ לשעבר לעת זקנה אינו מהווה עדות לשום דבר. האם יש מסמך כלשהו? בן גוריון נהג לתעד את כל שיחותיו. היש תעוד על כך? האם יש תעוד אצל בן גוריון או הביוגרפים שלו על סיור עם איינשטיין בכותל? עושה לו רושם שאתה מערבב את דיעותיך, שזכותך להחזיק בהן, עם האמת ההיסטורית ואלה שני דברים שונים.

  17. אורן צור הגיב:

    לא התכוונתי אליך אישית וסליחה אם נפגעת מדברי כאילו דמך סמוק יותר. ציטטתי מדברי חז"ל.

    ובצורה עניינית:
    הלומדים – מה לעשות, הרב נריה לא משכנע ולמרות הרומנטיות הנוסטלגית שבדבריו הוא גם טועה – עם כל מסירות הנפש ההיסטורית – בחור ישיבה חסר את היכולת לתרום בשעת הצורך פשוט כי הוא לא עבר את ההכשרה והאימון המתאימים. הוא לא יוכל להטיס מטוס, לא לנהוג בטנק ואפילו לא להחזיק נשק ולקלוע "אל השערה ולא יחטיא". פסקי הדין שהבאת מתיחסים להטבות כלכליות ולא לעניין הפטור משירות. מצטער אבל זה פשוט לא רלוונטי.

    את הבטלנים שבבני הישיבות בוודאי שיש לגייס ומיד גם במחיר "פגיעה בתומתם". לא על זה חשב בן גוריון. ובוודאי ש"תומתם" או "חולשתם הדתית" אינן סיבות לאפשר להם לשבת על הברזלים, יפצחו גרעינים ויטרידו את בנות יעקב החסודות בזמן שאחיהם החילונים מקדישים מזמנם או מוסרים את חייהם.

    אולי כדאי שתמעיט בערפל של ציטוטים שהוצאו מהקשרם ותתייחס לגוף העניין.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s