חוויות קריאה ב-10 ספרים מחכימים לשבת

על ספריהם החדשים של פרופ' אפרים קציר, פרופ' מרדכי רוטנברג, ד"ר רות וולף, ד"ר שי חורב, משה גרנות, רינה רוטלינגר-ריינר, ירון אביטוב, רוברט דארנטון, נורית זנה-זינגר ושלמה גינוסר

 

סיפור חיים
פרופ' אפרים קציר
362 עמ' (כולל מפתח שמות)
הוצאת כרמל
תשס"ח / 2008

האוטוביוגרפיה של פרופ' אפרים קציר שזורה בביוגרפיה הקצרה אך העשירה של אחיו המנוח, פרופ' אהרן קציר, מחבר ספר המדע הפופולרי "בכור המהפכה המדעית" – שהוא ספר מונומנטאלי שהשפיע רבות על עיצוב השקפת עולמי בסוגיות כמו הפילוסופיה של המדע, דת-ומדע ומוסר-ומדע בכפיפה אחת, משמעות האבולוציה, ועוד. אולי לכן גם הפרק המרתק ביותר בעיני ב"סיפור חיים" הוא דווקא על האח אהרן ז"ל – "המדע והמוסר אינם מנוגדים" (עמ' 177-193). הפרק מתחיל בצלצול הטלפון בשעות הלילה המאוחרות של 30 במאי 1972, שהביא לפרופ' אפרים קציר את "אחת הבשורות המרות ביותר בחיי: אחי אהרן מצא את מותו בפעולת טרור בבית-הנתיבות של נמל התעופה לוד…". מעניין לקרוא מה היה שם בדיוק וכיצד תרם פרופ' אהרן קציר הי"ד להתפתחות מדעי הטבע במדינת ישראל הצעירה כבר מחיתוליה.

האחים אהרן ואפרים קצ'לסקי, שלימים עברתו את שם משפחתם ל'קציר', היו למושג ידוע עוד בימים הרחוקים של טרום המדינה. בספר זה מגולל פרופ' קציר את תולדותיו ואת תולדות משפחתו הארוגים ושזורים בתחומים רבים בתולדות המדינה. מדובר ב"סיפור חיים" שבו מיטשטשים הגבולות בין תולדותיו האישיות לבין תולדות המדינה והמדע במחצית השנייה של המאה ה-20, עד כי קציר הוא מהיחידים המממשים באישיותם מדע ומדינה, ומהמייצגים הנעלים והמרשימים ביותר של שניות זו.

קהל יעד: המתעניינים בהתפתחות המדע האמפירי במדינת ישראל וכל מי שמתגעגע לימים שהמנהיגות שלנו היתה אחרת לגמרי ובראש מעייניו השאיפה להצמיח מנהיגים הולמים יותר את ישראל.

דבר המבקר: הספר ערוך כהלכה ומושקע למדי, לכבוד מושא האוטוביוגרפיה והאכסניה.

ציטוט למזכרת: "מתברר", כתב [פרופ' אהרן קציר], "שבשורשי ההתנהגות המוסרית מונח משהו קדמון כללי, ואותו בסיס אוניברסאלי הוא המאפשר את קיומם של חברה אנושית, של יחסי אדם ושל חיי תרבות. (…) המוסר איננו המצאה לוגית, ואף לא 'אמנה חברתית', כפי שחשב בזמנו ז'אן ז'אק רוסו. (…) הציוויים המוסריים הגדולים, כגון עשרת הדיברות, נעוצים כנראה בתת-מודע הכלל-אנושי".

ולא זו בלבד אלא שהוא היה סמוך ובטוח כי "המדע והמוסר אינם מנוגדים, שקיימת דרך לקלוט עקרונות מדעיים במוסרו של האדם המודרני", ואפילו הרחיק לכת עד כדי לקבוע:

"אין בלבי ספק כי למדע יש גם משמעות אסתטית, אפילו משמעות רליגיוזית עמוקה. (…) במעמקי הווייתו של האדם קיים כנראה מקור משותף – או אולי מוטב לומר מסגרת משותפת – לאמונה הדתית, להתבוננות הקוסמית, לאבחנה המדעית ולהשגה האסתטית. במסגרת משותפת זו קיימת זיקה עמוקה בין המדע לאמונה ולדת (… במובנה הרליגיוזי…), ובמסגרת זו מגיע לכלל ביטוי כוחו היוצר של האדם. (…) כל מושגי המדע הגדולים הם פרי של יצירה, בדומה ליצירה הפיוטית".

המחשבה הזאת, כך נדמה לי, פיעמה במוחו מרגע שעמד על דעתו ועד למותו הטרגי (עמ' 177-176).

על החיים והאלמוות: דימויי גן עדן כמעצבי התנהגות – נצרות, יהדות, איסלאם
פרופ' מרדכי רוטנברג
192 עמ'
הוצאת ראובן מס
תשס"ח / 2008

לדברי פרופ' רוטנברג במבוא, ספר זה נכתב בעקבות מותו של בנו הצעיר בועז, שנהרג מאש כוחותינו ב-1988 בהיותו בן 18 בעת פעילות מבצעית של יחידת הצנחנים שבה שירת. הספר עוסק, בין השאר, גם ב"דירוג" מעמדם של הורים שבניהם נפלו בשירותם הצבאי ובאגדות שרוקמים ההורים השכולים על נסיבות מותו של הבן הממלאות תפקיד חשוב בשיקומם הנפשי.

אולם בקלות ניתן למצוא לספר החשוב הזה רלוואנטיות בעולם שבו ישנם לוחמים שאינם פוחדים למות, ומערכת היחסים בין החיים לבין המוות כבר איננה מה שהיתה. מדובר בחשיבה מחודשת על פחד המוות בעקבות ה-11 בספטמבר ותופעת פיגועי ההתאבדות. חשיבה שפרופ' רוטנברג כבר ביטא מעט בעבר היא זכתה להדים ראויים.
פרופ' מרדכי רוטנברג פיתח את תחום הפסיכולוגיה והדת באוניברסיטה העברית. על בסיס עבודתו החלוצית נוצרה אסכולה חדשה של 'פסיכולוגיה יהודית' על פיה מלמדים כיום באוניברסיטאות ובמכללות בארץ.

קהל יעד: חובבי פסיכולוגיה מודרנית ודתות מערב ומזרח.

דבר המבקר: מחשבה פסיכו-פילוסופית פוקחת עיניים מאשליות תרבותיות, ובעיקר מרעננת כיאות את מושגי היסוד בדתות המונותיאיסטיות ובהשלכותיהם לזמננו.

ציטוט למזכרת: "בעולם היווני-נוצרי, ההפרדה בין גוף לנפש יצרה חיץ על פיו הזימה והתועבה שייכים לגוף, וכדי להיות רוחני יש לדכא אותו. תפיסה זו יצרה מודל מיניות ביולוגי צר ותוקפני שהתבטא במטוטלת המערבית-נוצרית שעליה דיברנו לעיל, הנעה בין דיכוי מיני לביטוי מיני מוגזם (המהפכה המינית). חוסר היכולת של המערב ליצור יחס מאוזן למיניות נובע מיחסו אליה במונחים אורגניים-מכניים בלבד. (…) אך מדוע אני אומר שמודל מיני-פיזי זה הוא תוקפני? ובכן, אני מתכוון למקור הדרוויני של מחלמת המינים הכולל גם את המין, שכן בנוסף לברירה הטבעית שכולם מכירים ניסח דרווין גם את 'הברירה המינית'. וכך אומר דרווין:

"'ברירה מינית היא אם כן נוקשה מברירה טבעית […] ככלל הזכרים החסונים (הצעירים) אלה אשר מותאמים ביותר למקומם בטבע, ישאירו אחריהם צאצאים רבים יותר. במקרים רבים תלוי הניצחון בכך שכלי הזין המיוחדים יהיו שמורים בידי המין הזכרי'.

"נשאלת השאלה מדוע נזקק דרווין לשפת המלחמה? האם מדובר במלחמת המינים בין הזכרים החזקים וניצחונם על הנקבות החלשות משום שיש להם כוח ונשק מיוחד? איזה שפה מצ'ואיסטית היא זו המהללת את הצעירים החזקים? ואכן, פיטר גיי, הביוגרף של פרויד, טוען בספרו 'טיפוח השנאה במאה ה-19' שה'דואֵל', מלחמות הסיף שהיו נורמטיביות במערב במאה ה-19, מקורם בדרוויניזם שהגיע עד למערב הפרוע, המהלל את הגבר הקשוח המחסל את יריבו וזוכה באישה הנחשקת. ובכן, כסיכום ביניים ניתן לומר שבמערב מין הוא עניין לצעירים כשירים וחזקים, ואם כך, אין להתפלא על הקשר בין תוקפנות לבין מיניות במערב" (עמ' 74- 75).

לקריאה נוספת, ראו:

ראיון שקיימתי עם בתו של פרופ' רוטנברג, הפסיכולוגית מיכל פכלר, "אמנות הצמצום וההתפשטות"
מאמר של פרופ' רוטנברג המשקף את תכני הספר: "בדחפור אל בתולות גן העדן", באתר Ynet 

אנחנו… וכל השאר!
סיפורן של משפחות "האצולה" בישראל המתחדשת
ד"ר שי חורב
715 עמ'

הוצאת דוכיפת

2007

הממסד הישראלי לתקופותיו, מאז ימי העליות ועד ימינו אלה, משובץ ומשורג באישים הקשורים ביניהם, מי בקשר דם ומי בקשרי חיתון.

הספר "אנחנו… וכל השאר!" מציג את "התמונה המשפחתית" של כל אותם בעלי ההשפעה בתחומי העשייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים, המחזיקים בידיהם את המונופול על העוצמה, ונהנים מן היתרונות וההישגים שהשלטון, ועמו הכוח הפוליטי, מעניקים להם. ואף חושף פרטים אישיים פיקנטיים לא ידועים.

"אנחנו…וכל השאר" עוקב אחרי היווצרותן והתפתחותן של משפחות "האצולה" והמגמות אותן הן מייצגות בתהליך השתלטותן על מוקדי הכוח השונים במדינה. ראשיתן של האליטות שצמחו להיות צמרת המנהיגות הלאומית ולממסד הפוליטי במדינת ישראל, הוא באותם פעילים, הוזים וחולמים, שבאו לארץ ישראל להגשים חלום וליצור כאן חברה חדשה.

הנסיבות הביאו אותם לדבוק האחד בחברו כדי שיוכלו יחד להתמודד מול תלאות היומיום. והקשר הלך והתחזק, הלך והתהדק, כשהעוצמה המשותפת שהופעלה, על מנת לשרוד, הפכה במהרה לכוח, שתכליתו לצבור עמדות השפעה במערכת הפוליטית והכלכלית. משפחות ה"אצולה" החדשות, הבינו במהרה את משמעות העוצמה

שניתנה בידיהם, ולמדו להשתמש בנתיבי ההשפעה החדשים לתועלתם.
שיכבה זו של מקבלי ההחלטות העדיפה להתחלק בכוח עם מקורבים-נאמנים הקשורים לרוב בקשר דם. ואם הצליח גורם "זר" להסתנן אל הצמרת הסגורה, ידעו חברי האליטה להעבירו אל צידם, לרוב באמצעות קשרי תועלת, תקציבים וכבוד, ואפילו בקשרי חיתון, והוא נבלע באליטה.

על אף שתמיד ידעו בעלי העוצמה לחזור ולהצהיר כי המערכת הפוליטית הנהוגה בישראל פתוחה לכל, וכל פעיל פוליטי, בעל כישורים ורצון, יכול להיבחר באופן דמוקרטי לכל תפקיד, לכל מישרה, ולהגיע אף אל צמרת הפירמידה הפוליטית, הרי המציאות לועגת להצהרות אלה, שהרי מעולם לא בחרו אותם פעילים מן השורה את מנהיגיהם, אלא תמיד ידעו בעלי השררה להשתמש ב"מתווכים" מטעמם, ו"לסגור" את העסקאות מראש, ובאופן דיסקרטי.
עד עצם היום הזה אנחנו מוצאים רבים מבני הדור השני והשלישי של משפחות "האצולה", הממלאים תפקידים מרכזיים בחיי המדינה – תפקידים אותם ירשו מכוח הקירבה המשפחתית.

ד"ר שי חורב הוא חוקר ומרצה למדע המדינה וארץ ישראל, בוחן את ההיסטוריה של הציונות וההעפלה, כמו גם את המערכת הפוליטית בישראל ואת האידיאולוגיות הפוליטיות המרכיבות אותה. בד-בבד פעל כל השנים בתחום התרבות, כמנכ"ל תיאטרון ענבל, ייסד וניהל את תיאטרון הצפון בקרית חיים. ספריו הקודמים הם 'ספינות עם שחר' (לקסיקון ההעפלה); 'הוגה ומנהיג' על שר הביטחון השני, פנחס לבון, ו'מגילת העצמאות של מדינת ישראל והאישים החתומים עליה'. ספרו הבא ייקרא 'סיעה זמנית' ובו הוא סוקר לא פחות מ-125 אישים שפעלו בכנסת מאז כינונה, כולל סיעות-יחיד והתפצלויות.

קהל יעד: חובבי הז'אנר הפוליטי והמדיני.

דבר המבקר: אוצר בלום של קורות הפוליטיקה הישראלית מקום המדינה ועד זמננו. עבודת נמלים של ממש.

ציטוט אקטואלי למזכרת: "בשנת 1992, במהלך הבחירות הפנימיות בליכוד, תמך [אהוד] אולמרט במועמדותו של בני בגין לראשות הליכוד, אולם בנימין נתניהו זכה ברוב של למעלה ממחצית קולות הבוחרים ונבחר ליו"ר התנועה.
(…)

"במהלך הבחירות [שהתקיימו במאי 1999], בתפקידו כראש עיריית ירושלים ובמעמדו כבכיר בליכוד, לא היסס [אולמרט] לצאת בקריאה פומבית בזכותו של מועמד מפלגת העבודה, אהוד ברק. באירוע של המועדון הכלכלי בירושלים, התלווה אולמרט לברק, ובנאומו שם הצהיר כי 'ברק לא יחלק את ירושלים'. הצהרה זו אשר שימשה כ'קלף מנצח' בתעמולת הבחירות של ברק גרמה לאולמרט לעימותים קשים עם חבריו בליכוד, אשר טענו כי הוא נתן ידו לניצחונה של מפלגת העבודה, כחלק ממאבקו האישי בבנימין נתניהו.

"הבחירות בהן זכתה מפלגת העבודה בראשותו של אהוד ברק, הביאו להתפטרותו של בנימין נתניהו מראשות הליכוד ולמינויו של אריאל שרון ליו"ר זמני של התנועה" (עמ' 331-332).

לקריאה נוספת, ראו:

ראיון עם ד"ר חורב בעקבות הספר נערך בידי יעקב בר-און, "המשפחולוגיה של הפוליטיקה", מקור ראשון, 26.06.07.

שיחות עם סופרים
משה גרנות
471 עמ'
הוצאת קווים (בתמיכת מועצת הפיס)
2008 

בשנים 2000-2006 שוחח משה גרנות עם 28 סופרים ומשוררים, שפרצו נתיב תמאטי או צורני בספרות העברית. מהשיחות ניכרת בעליל שליטה מלאה של גרנות במכלול יצירתם של בני שיחו. השיחות נעות בין נגיעה בתהליך היצירה – כשגרנות מאיר פינות מרתקות ביצירות, שלעתים הסופרים עצמם לא היו מודעים להן – לבין דיון בסוגיות חברתיות, פוליטיות ופילוסופיות, המעסיקות את גרנות המראיין ואת הסופרים המתראיינים.
מדובר בזווית ראיה שונה להיכרות עם האנשים העומדים מאחורי יבול ספרותי עשיר ומרכזי בתרבות העברית. ביניהם: נתן יונתן, משה שמיר, ס' יזהר, נתן שחם, א"ב יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, חיים גורי, אהרן מגד, איתמר יעוז-קסט ורעייתו חנה, סמי מיכאל, חיים באר, יהודית קציר, שפרה הורן, נאוה סמל, סביון ליברכט, רוני סומק, אפרים קישון, הרצל ובלפור חקק, שפרה הורן, ואחרים. לכל שיחה מצורפים קורות חיים אישיים ומקצועיים של גיבורי התרבות של ישראל ב-60 שנות קיומה.

קהל יעד: חובבי ראיונות עם ידוענים.

דבר המבקר: קובץ שיחות מרענן ושונה מכל הררי המילים בראיונות העיתונות עם הסופרים המרואיינים תכופות.

ציטוט למזכרת: "הרצנזיה הספרותית היא הדרך האלגנטית ביותר לעשות עוול ליוצר. ההשקעה לא גדולה במיוחד: קריאת הספר – במקרה הטוב, ורפרוף בלתי מחייב – במקרה הפחות טוב. על-פי-רוב בנויה מחציתה הראשונה של הרצנזיה מהגיגיו של המבקר, תוך שהוא מדלג בידענות על שמות וכותרים, ובמחצית השנייה מופיע משפט המחץ, החורץ את דינה של היצירה הנדונה לחסד או לשבט (בעיקר לשבט). היוצר נותר חסר אונים אל מול מה שנראה לו, ובצדק, כמשפט שדה ללא סנגורים, ללא כל 'פרוצדורה משפטית' הוגנת. קורה שיוצר כזה מסתכן ומשיב מלחמה שערה, אך על-פי-רוב גורם מעשה זה לביזויו בעיני המערכת ולהעמדתו בפני הקוראים באור פתטי. את הנעשה אין להשיב. קוראים רבים מחשיבים את דעתו של הרצנזיסט לפני שהם מחליטים לבחור ספר לקריאה מבין אינספור הכותרים העומדים לבחירתם.

"נראה לי אפוא, כי הדרך ההגונה יותר לבקר יוצר היא באמצעות שיחה, ריאיון, מסע אל לב-לבה של יצירתו, כאשר המראיין בקי היטב ברובה, אם לא בכולה. אף השאלות הקשות ביותר מקבלות בדרך זו תשובות מיידיות של היוצר, וניתנת לו הרשות 'להתגונן', לתקן את המעוות, לנזוף כאשר השאלה אינה ממין העניין, ואם יש צורך – אף להחזיר מלחמה שערה.

"בסתר לבי חלמתי להיות מראיין-משוחח מהמין הזה, ובחלומי זה נדרתי לעצמי נדרים להיות הוגן ולאפשר למרואיין לקרוא את טיוטת הריאיון" (מתוך ההקדמה).

 

עזות שבקדושה: תיאטרון נשים דתיות בישראל
רינה רוטלינגר-ריינר
265 עמ'
הוצאת כרמל
2007

גל ההצגות והמופעים לבנות המגזר החרדי צובר בשנים האחרונות תאוצה. "האולם הקטן מלא עד אפס מקום", מתארת בת-חן אפשטיין-אליאס, כתבת ידיעות אחרונות (28.08.2007). "עשרות נשים, נערות וילדות חרדיות מצטופפות על כיסאות פלסטיק שהוצבו במקום במיוחד. העיניים נישאות לעבר הבמה המאולתרת בקדמת האולם. הכיסאות באולם הספורט בבית-הספר החרדי בשכונת רמות א' בירושלים, אינם מסומנים. מי שמגיעה מתיישבת, המאחרות עומדות במעברים. מחיר הכרטיס עומד על 25 שקלים, אין הנחה למקומות עמידה. וילונות בצבע בז' מכסים את הבמה, ביציע התרגשות עצומה. לא כל יום יוצא לנשים בקהל להגיע להצגת תיאטרון. עבור חלק גדול מהצופות, מדובר בהצגה הראשונה בחייהן". 

ברם, אין זה ההבדל היחיד בין התיאטרון החילוני והחרדי. הקהל באולם הספורט שלעיל הוא על טהרת המין הנשי – ילדות, נערות ואמהות. כך גם צוות השחקנים. "הגבר היחיד באולם", היא מספרת, "הוא ילד כבן שש, אחיה של אחת השחקניות, שמציץ מעבר לווילון כדי לדעת מתי הבנות מוכנות להורדת המסך". ומה עושים בעלילה שבה גם דמויות גבריות? פשוט מאוד, השחקנית חובשת כובע רחב-שוליים, ממנו משתלשלים תלתליה, בדומה לפאות-הצד של הגברים.

האירוע בשכונת רמות א' משקף את התמורות שחלו בסדר-היום של נשות המגזר. אם בעבר נהגו לבלות את מרבית זמנן הפנוי בבית, כיום הן יוצאות מדל"ת אמותיהן וממלאות את עולמן הרוחני בתכנים חדשים.
התיאטרון החרדי לנשים פורח ומעורר עניין רב. יעידו על כך חוגי הדראמה לנשים חרדיות, שנפתחו בעיקר בשנים האחרונות בירושלים ובבני-ברק. "התופעה החלה להתפתח באיחור, כי עברו הרבה שנים עד שהצליחו ליצור את ההכשר לכך", מסבירה מרלין וניג מהאוניברסיטה העברית, מרצה לדראמה במסגרות חרדיות וחוקרת התפתחות הקולנוע הנשי החרדי. "בעוד שהתיאטרון הפך להיות חוויית פנאי מרגשת עבור הציבור הישראלי, היהדות החרדית התנגדה לו כל הזמן. כיום יש לה המון בעיות עם הבמה, דברים כמו משחק ויצירה מעורבת, שאינם מקובלים".

הציבור החרדי נחשף לרחוב החילוני, ולרוב מוצא עצמו ברחוב ללא מוצא, כמעט ללא פתחי מילוט. מכאן הדחף ליצור חלופה חינוכית-חיובית לכל אחת מאמנויות הבמה. משהוכנס התיאטרון למשבצת החינוכית, הפנימו פרנסי המגזר את משקלו הסגולי ונתנו הכשר ליצירה עצמאית אותנטית, ובלבד שצאן מרעיתם לא ירעה בשדות זרים. מכאן מובן  מדוע כל אישה העוסקת בתחום, נזקקת לא רק לתמיכתו המלאה של הבעל, אלא גם (ובעיקר) לחותמת כשרות של הממסד הרבני. כל הופעה או סרט המיועדים להצגה בפני הציבור, מחויבים באישורים מראש של האדמו"ר או הרב הנוגעים בדבר.

הצגות התיאטרון מועלות לרוב במועדים קבועים, למשל, בכינוסי ראש חודש (שהם מעין חג זוטא של נשים), ביום י"א בחשוון (על-פי המסורת, יום פטירת רחל אמנו), או בעצרות המונים שמטרתן חיזוק האמונה והתרמה למשפחות נזקקות. להתכנסויות אלו מתכונת קבועה: הרצאה של רב על פרשת השבוע, ראש חודש, עזרה לזולת, מצוות צדקה, ולבסוף תוכנית אמנותית, שהיא לרוב הצגה.

ההצגות ארוכות מן המקובל בתיאטרון הרפרטוארי, כשלוש שעות או יותר. הקהל נערך לכך מראש ומצטייד במזון ושתייה. עגלות תינוקות במעברים הן חיזיון נפרץ. על הביקוש העצום יעיד הדיווח הבא על הצגה, שעסקה בפרשת ילדי תימן החטופים: "שלושת אלפים נשים הגיעו ביום שלישי לבנייני האומה בירושלים, ועוד אלף נשים מאוכזבות חזרו הביתה בלי כרטיס" (מה בפתח, מקומון פתח-תקווה, 21.11.1997).

הצגות מבוקשות מועלות גם במסגרת נופשונים, המאורגנים ביוזמה פרטית לחרדיות ברוכות ילדים בבית הארחה צנוע, הממוקם בשכונת בית וגן החרדית בירושלים. היוזמה נועדה לאפשר להן הפוגה בת ימים אחדים משיגרת-החיים השוחקת. במסגרת הנופשון הן שומעות הרצאות בנושאי תחזוקת הבית, חינוך הילדים, יחסי אישות וטיפוח אישי, ולקינוח צופות בהצגה או במופע.

קהל יעד: חובבי תרבות הפנאי המגזרית.

דבר המבקר: ספרה של רוטלינגר-ריינר מתמקד בעיקר בתיאטרון הדתי, בקובלנה עצלנית כאילו את התיאטרון החרדי התקשתה "לחדור ולחקור" ודבריי למעלה משלימים את התמונה החסרה בספר.
 

בין הספל לבזיך – לקסיקון לשיפור הלשון
נורית זנה-זינגר
248 עמ'
הוצאת המחברת (052-5223075)
2006

עשרה חידונים ופתרונם העוסקים בתיקוני הגייה, שיבושי לשון, אוצר מילים, ניבים ועוד חיברה מורתי ללשון זנה-זינגר מנתניה – בוגרת החוג ללשון עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ומחברת הספר "בגרות בלשון – ההגה, הפועל והשם" שיצא באישור משרד החינוך.

הספר כולל את מרבית הטעויות השגורות בשפת הציבור ואת תיקונן, לצד הסברים מפורטים. בסוף הספר מובא לוח מונחים לשוניים ומפתח של המילים והניבים המופיעים בו.

קהל יעד: אוהבי השפה העברית ולמעוניינים לדייק בהגייתם, להיטיב את סגנונם ולשפר את אופן השימוש היומיומי שאנו עושים בה.

דבר המבקר: ספר מושקע מאוד מבחינה תוכנית וטופוגראפית, וחובת קריאה בעידן שבו השפה העברית תובעת בים הסלנג הוולגארי.

ציטוט למזכרת: הערה חשובה – רבים מתלבטים כיצד צריך לומר: שני שקלים או שני שקל או לחילופין חמישה אנשים או חמישה איש.
ובכן, להלן הכללים:
* שמות עצם (כגון: ילד, איש, שקל וכדומה) הבאים אחרי המספרים 2 עד 10 יבואו בלשון רבים.
לדוגמה: חמישה שקלים (ולא שקל).
* שמות עצם הבאים אחרי המספרים 11 עד 19 יבואו בלשון יחיד או בלשון רבים.
לדוגמה: שנים עשר שקלים או שנים עשר שקל.
* שמות עצם אחרי כל מספר שסיומו אפס (פרט ל-10) יבואו גם בלשון יחד או בלשון רבים.
לדוגמה: עשרים שקלים או עשרים שקל.
אבל, צריך לומר למשל: עשרים וחמישה שקלים (ולא שקל)" (עמ' 92).

אתיקה טובה לעסקים
ד"ר רות וולף
336 עמ'
הוצאת ראובן מס

2008

ד"ר וולף מציעה בספר דרכים להתמודדות עם בעיות אתיות שמנהלים עומדים בפניהן מדי יום ביומו, מצביעה על דרכים למנוע משברים וכשלים ניהוליים ואתיים עתידיים, ומציעה פתרונות מעשיים לסכסוכים וקונפליקטים. אחת הבעיות האתיות להן מציע הספר פתרון מעשי היא איך נוהגים במקרה של דרישה לשוחד במדינות בהן שוחד הוא מנהג המקום.

השאלות הגדולות והמשמעותיות שהספר עונה עליהן, הן מהו מוסר? איך קובעים מהי תפיסה מוסרית בשלה? מה טיב הקשר בין תרבות לאתיקה? מהי אחריות הדירקטורים? מהי הדרך לכוון את העובדים בארגון להתנהגות אתית? כיצד להשיג נאמנות עובדים לחברה? איך לשפר יחסים במערך העבודה? ועוד.

קהל יעד: לאנשי עסקים, מנהלים, רואי חשבון, עורכי דין וכל מי שטיפוח מוסרי בארגון יקר לו.

דבר המבקר: עזבו אתכם מקיצורי דרך של טרנד הקאוצ'ינג, ותעסקו באתיקה עסקית בריאה ומועילה לביזנס.

ציטוט למזכרת: "אשר לשאלה מה גורם למנהלים לנהוג בדרך לא אתית, אמר בדארקו (Badaracco) כי פעמים רבות מנהלים רואים את הרווח לטווח קצר ומתעלמים מהרווח לטווח ארוך. אך התנהלות אתית מועילה לחברה תמיד בראייה ארוכת טווח. יש שמנהיגי החברה או הארגון שמים להם למטרה את הגדילה והצמיחה של המפעל כיעד מידי, אך מטרה זו נוגדת פעמים את ההתנהלות האתית בארגון" (עמ' 200).

ירושלים של האנדים – אקוודורים כותבים על ירושלים
ירון אביטוב וחוליו פאסוס
123 עמ'
הוצאת כרמל
2008

 

באסופה זו נכללים שירים, סיפורים ורשימות שכתבו מיטב היוצרים האקוודורים על ירושלים וישראל. טרם ראה אור בארץ ובעברית ספר כזה – שבו טובי היוצרים של עם אחר כותבים כולם באמפתיה ובאהבה על ירושלים, כפי שאולי קראו עליה בספר התנ"ך.

ואין כאן רק יצירות של סופרים ומשוררים אקוודורים בכירים, אלא גם של אישי ציבור, ביניהם שר החינוך של אקוודור, נשיא המדינה לשעבר ומספר שרים לשעבר.

קהל יעד: חובבי ספרות רליגיוזית אחרת.

דבר המבקר: יוזמה ברוכה וראויה לשבח. הרשימות קצרות ומענגות.

מן ההקדמה: "מדובר אפוא בספרות הטעונה באווירה רליגיוזית, שכמו מבקשת ליצור זיקה בין שני העמים ושתי הדתות, הנצרות והיהדות, ומשתמשת בתנופה בסמלים של שתיהן, כשהיא מעבירה אותם דרך הפריזמה של הספרות הלטינית, הנעה על החבל הדק שבין מציאות לפנטסיה".

השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון – מדריך לא שיגרתי למאה ה-18
רוברט דארנטון
מאנגלית: יעל לוטן
220 עמ'
הוצאת חרגול ועם עובד
2007

דווקא משום שהוא יודע לצמצם את תנועת ההשכלה למימדיה האמיתיים, מצליח דארנטון להצביע על חשיבותה הגדולה במערכה לשינוי הלבבות ולתיקון מוסדות השלטון. דמויות מוכרות כביכול כוולטר, רוסו, פרנקלין וג'פרסון יוצאות מהמכבש האלגנטי שלו רעננות ועזות מתמיד. והעבר שהוא חושף בפני הקורא אינו סתם מקום אחר, אלא מקום פרוע ומבלבל, בלתי צפוי, מרתק ושווה ביקור.

קהל יעד: חובבי היסטוריה ומדינאים.

דבר המבקר: דארנטון לא מתרגש כלל מההיסטוריונים הפוסט-מודרניים ומלמד אותם לקח אחת ולתמיד כיצד ללמוד ולהפיק מההיסטוריה באופן מרתק ומאיר עיניים.

ציטוט למזכרת: "למען האמת, ההצבעה על הסכנות האורבות לאנושות מן האידיאליסטים והמהפכנים – אותו "רוויזיוניזם" המיוחס לשאמה – אין בה חידוש רב. עוד בטרם יבש הדם על הגיליוטינה צייר פרנסיסקו גויה את הציור הנודע, "החלום של התבונה מוליד מפלצות" (Francisco Goya, "El sueno de la razon produce monstruos", 1797-98); בעיצומה של מלחמת העולם השנייה כתב קארל פופר את הספר 'החברה הפתוחה ואויביה', ובו מתח קו ישר מאפלטון ועד היטלר, דרך כל מתקני העולם שבתווך; ובשנת 1952 ראה אור ספרו של יעקב טלמון, 'ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית', ובו התיזה הקושרת בין הנאורות לפאשיזם ולקומוניזם.

"אל תשליכו את התינוק יחד עם מי האמבט, עונה להם (בעקיפין) דארנטון: הוא אינו מתעלם מן המפלצות, אך – ודווקא כאן החידוש המרענן – הוא חוזר ומדגיש את העמדות המוסריות שהנחילו לנו אנשי הנאורות, עמדות המאפשרות לנו גם כיום להיאבק בגילויים המודרניים של "התועבה" (l'infame, בלשונו של וולטר). אולם בקובץ זה מביא דארנטון לא רק רעיונות נאצלים של יפי נפש חובשי קפלטים, כי אם שפע מסחרר ומרתק של מידע על צדדים שונים בחיי המאה השמונה-עשרה, בעיקר בפאריז" (מתוך הקדמה למהדורה העברית, מאת מירי אליאב-פלדון).

לקריאת הפרק הראשון, ראו: הטיעון בזכות הנאורות: שיניו התותבות של ג'ורג' וושינגטון

ברית מילים
שלמה גינוסר ז"ל
526 עמ'
הוצאת כרמל
2008

שלמה גינוסר היה עיתונאי שהתחיל את הקריירה הארוכה שלו בסוף שנות החמישים ב"על המשמר" עד שעבר ל"דבר", שבו מילא שורה של תפקידים עד לעזיבתו את העיתון, זמן לא רב לפני ש"דבר" חדל להתקיים.

במהלך הקריירה שלו הוא היה רפורטר, שדיווח לקוראיו על כמה מן האירועים המכוננים בתולדות המדינה במחצית השנייה של המאה ה-20. הוא היה כתב פרלמנטרי וכתב מדיני, הוא היה כתב עירוני וכתב שטח, פובליציסט ופרשן, והוא היה כתב חוץ. אבל, מתחילת דרכו הוא היה עיתונאי שהסתכל והקשיב, בחן את סביבתו, חשב ורק אז – כתב. הוא לא בז ולא זילזל במושאי כתיבתו, גם אם חלק עליהם, ובעיקר הוא כיבד את קוראיו.

אסופת המאמרים "ברית מילים" היא ביטוי לכתיבה ידענית, מאופקת, מדודה ועם זאת ביקורתית ושנונה, נוגעת ללב ומצחיקה, ריאליסטית, פנטזיונרית, פסימיסטית ואופטימיסטית ותמיד – אנושית.

קהל יעד: קוראי עיתונים וחובבי פובליציסטיקה.

דבר המבקר: קול צלול ומעניין שלא הייתי מכיר אילולא הספר.

ציטוט למזכרת: גינוסר שואל בראיון את אבא אבן האם הוא זוכר את יום 1 בספטמבר 1947, שבו קיבלה אונסקו"פ את ההחלטה להמליץ לפני העצרת הכללית על חלוקה. ואבן מספר: "אני זוכר היטב. זה היה בז'נבה, וכאשר התברר לנו שהוועדה ממליצה להכליל גם את הנגב בשטחה של המדינה היהודית, עלינו הורוביץ ואני על הרכבת ונסענו ישר לציריך, שם היה בן-גוריון שהשתתף בדיוני הוועד הפועל הציוני. כשהגענו התנהל ויכוח לוהט מאוד על היחס ל'פורשים'. נכנסנו לחדרו של בן-גוריון כל עוד רוחנו בנו ואמרנו לו: 'בן-גוריון, יש לנו בשורה! אונסקו"פ החליטה על מדינה יהודית והנגב בפנים!' הוא התבונן בנו ואמר: 'רגע, קודם נגמור את העניין עם הפורשים'. הייתי בטוח שלא שמעתי טוב. אני התבוננתי בהורוביץ והוא – בי, ואחר כך פנינו לצאת. לפתע שמענו מאחורינו קריאה רמה וחדה: 'מה אמרתם?! איזה מדינה?! אז למה אתם לא אומרים!' ואז בן-גוריון תפס את המפה והתבונן רק במקום אחד – בנגב" (עמ' 389-390).

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה קורא סדרתי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

0 תגובות על חוויות קריאה ב-10 ספרים מחכימים לשבת

  1. עמי סלנט הגיב:

    אורי ,

    תודה על רשימה מועילה ומשכילה !

    אחת מרשימות העיון הטובות יותר שהתפרסמו לאחרונה .

    עמי סלנט

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s