שיהיה ברור, הרפורמים לא מחפשים תקציבים מקופת אוצר המדינה. יש להם שפע של תזרים מזומנים מעבר לים כדי לממן את מדינת ישראל. כל מעיינם וחפצם הוא לקבל הכרה רשמית ממדינת ישראל, כמדינתם של היהודים, לפעילותם התרבותית בתפוצות ישראל.
כמי שמלווה את העתירה שלהם זה 7 שנים, אמרה השבוע עורכת הדין חני אופק מהפרקליטות את הדברים האלה במפורש בדיון האחרון, שהתקיים בבית המשפט העליון: "אני מבינה כי נושא התואר הוא מאוד משמעותי עבור העותרים, וכך התרשמתי לאורך כל הדרך". אך השופטים החרישו, והם דבקים בקוצו של יו"ד משפטי, בענייני תקצוב של המשפט המנהלי. הרפורמים רוצים הכרה ציבורית, ולכן הם נוקטים שיטות שונות ומשונות. יש להם בוודאי תמיכה כספית רבה מחו"ל כדי לנעוץ את ציפורניהם בישראל. קבלת הכרה רשמית מהמדינה עומדת בראש מעייניהם.
היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין נתן לליצנים הרפורמים את מבוקשם, אבל הכניס אותם למשבצת הראויה להם: אתם עוסקים בתרבות ולא ברבנות. "התמיכה התקציבית", החליט היועמ"ש, "תהיה בהתאם למבחנים שוויוניים שיפרסם משרד התרבות", ולא המשרד לשירותי דת. הקטלוג של הפעילות הרפורמית בישראל כתרבות ולא כדת ראוי לשמו, בגלל שהרפורמים אינם דתיים במלוא מובן המושג "יהדות", אלא הם עוסקים בהוויי תרבותי, שיש לו סממנים יהודיים ונוצריים.
החל מהפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ועד איש התרבות אדם ברוך, הוסבר שוב ושוב כי התנועות, הקונסרבטיבית והרפורמית, אינן תנועות דתיות. שתיהן מכשירות רמה נמוכה מאוד של דבקות דתית בקרב יהודי ארה"ב. היחס אליהן הוא לא כאל תנועה דתית, אלא כאל "מועדון חברים". אי-אפשר לקנות מהן תיקונים דתיים, כי תיקונים שכאלה חייבים לנבוע ממקור תורני-הלכתי סמכותי, ורק ממנו, ואין בקרב הרפורמים מקור שכזה.
משאין לרפורמים סיכוי להתנחל בלבבות של הישראלי המצוי (כזכור לטוב, הקמפיין הפרסומי הכושל שערכו בראשי חוצות לפני כעשור) ולא סיכוי לקבל הכרה ממשלתית (למרות שביבי נתניהו זיגזג לאחרונה גם בנושא הזה בצורה מדאיגה) – נציגיהם עותרים לבג"ץ, חדשות לבקרים. פעם זה נגד הרב שמואל אליהו ופעם זה בעד "נשות הכותל"; פעם זה תקצוב של מכוני גיור ופעם זה בדרישה להכללתם ברשימת בתי התפילה באתר של משרד הדתות. למרבה הצער, מרבית השופטים במדינה מחזיקים בתפיסת עולם ליברלית-חילונית, וממסך הבערות, חושבים לתומם בטעות כי מדובר בעוד ביטוי ליברלי של היהדות. משמעותן של הכרעות משפטיות בסוגיות אלה, שרובן ניתנו עד היום לטובת הרפורמים, היא מתן לגיטימציה לדרכם של הרפורמים והקונסרבטיבים, ובעיקר גושפנקא ממלכתית עקיפה לפעילותם, שהם כה משתוקקים לה לביצור מעמדם בעיני היהודים והגויים.
בתשובת היועץ וינשטיין לבג"ץ מסתמנת לראשונה תפנית מבורכת: לקטלג את הרפורמים במקומם הטבעי, כאנשי תרבות ולא כאנשי דת, כחברי מועדון תרבותי ולא כחברי קהילה דתית. הרפורמים דרשו בעתירתם לבג"ץ שמבחן התקצוב שלהם ישתמש במונח "רב שאינו אורתודוכסי", אבל השופט אליקים רובישנטיין הציע להשתמש במונח "רב קהילה שאינה אורתודוכסית", מונח שאימץ היועץ וינשטיין תוך הבהרה כי "להגדרה זו לא תהיה כל השפעה על שיקול הדעת בעניינים דתיים, הלכתיים או אחרים".
לא נותר אלא לתהות האם השופטים סבורים כי גם בג"ץ צריך לתגמל את מי שעותרים לבג"ץ באדיקות כמעט דתית? והאם השופטים שקיבלו טובות הנאה (לגיטימיות) מהרפורמים, עוד בטרם התיישבו על כס השיפוט – מי כשכר טרחת עו"ד לפני שני עשורים (חנן מלצר) ומי כתואר ד"ר לשם כבוד (ד"ר אליקים רובינשטיין) – מן הראוי שיכריעו בעתירותיהם? בסופו של יום, על שופטי בג"ץ לזכור את "הפדרליסט" ש"אין לו לבית המשפט לא ארנק ולא חרב, אלא עוצמתו נובעת מהאמון שנותן בו הציבור", של שומרי המצוות בישראל (האימרה נטבעה בפסק דינו של השופט האמריקאי פליקס פרנקפורטר: Baker v. Carr 369 U.S. 186, 267 (1962)); הנשיא בדימוס פרופ' אהרן ברק נוהג לצטט אימרה זו בהדגישו כי "אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו": בג"ץ 732/84, בשג"ץ 327/85 יאיר צבן נ' השר לענייני דתות, פ"ד מ(4) 141, 148). לכן, על שופטי בג"ץ לדחות על הסף את העתירות של הרפורמים כהליכים שמוצו, ולהוכיח לציבור הרחב כי חרף טובות ההנאה הלגיטימיות שקיבלו מהם – ליבם נמצא עם היהדות האחת והיחידה.
בשולי הדברים ראוי לזכור כי כיום אין חוק שמגדיר מפורשות מיהו רב. על הח"כים הדתיים והחרדים לשנס מותניהם לתיקוני חקיקה הולמים, ויפה שעה אחת קודם. ברגע שהכנסת תחליט מיהו רב, בג"ץ יתקשה להתנדב ולהגדיר את התפקיד במקום הכנסת.
פורסם לראשונה בשינויים בעיתון "משפחה", גיליון חדשות מיום 14.6.12, כ"ד בסיון תשע"ב, עמ' 8, תחת הכותרת "הכרה מעורפלת" כטור פרשנות המלווה כתבה שעסקה בנושא
וראו: הרב חיים נבון, "עשו להם רבנים", הארץ, 21.6.2012
פאזל 