אל תיקחו את ד"ר יפעת ביטון – משפטנית מצליחה שזכתה לאחרונה בפרס על מאמר בנושא מצבם של המזרחים במערכת המשפט – כדוגמא. המעמד שאליו הגיעה רק חושף לדעתה את הפוטנציאל המוחמץ של המזרחים בישראל הסובלים מאפליה חברתית: "ככל שנשתוק יותר כך האפליה הזאת תמשיך לחלחל למטה כמו פצע פתוח, ותפורר את החברה"
"הפער נותר משמעותי גם כיום". ד"ר יפעת ביטון
בתחילת לימודי התואר הראשון שלה במשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים לפני כעשור, שמעה הסטודנטית יפעת ביטון שני קורסים אינטנסיביים שעסקו בדיני חוזים ובמשפט הפלילי. בקורס על המשפט הפלילי היא "הרגישה בבית". פסקי הדין הנלמדים, שנקראים על שם הנאשמים, היו תורג'מן, מלכה, אזולאי, סולטני, בוזגלו, סעדיה, משולם, גדיסי וכיוצא באלה. לעומת זאת, כאשר נכנסה לקורס בדיני חוזים, שמות פסקי הדין ששמעה בכיתה היו בוקובסקי והרשקוביץ', ועוד רשימת שמות משפחה אשכנזים מובהקים. באחת הפעמים שהגיעה לקורס בדיני חוזים נזדקרו אוזנייה למשמע פסק הדין שעוסק בעניינם של ביטון נגד מזרחי. הסטודנטית המזרחית מהפריפריה נורא התרגשה שסוף כל סוף המזרחים גם עושים חוזים ולא רק שודדים, אלא שחיש מהר הסתבר לה כי נושא השיעור הוא על חוזה בלתי חוקי…
"הסיפור הזה מסמל בעיני הכול", אומרת במבט לאחור ד"ר יפעת ביטון בשיחה עם 'מקור ראשון', לרגל קבלת פרס צגלה לשנת תשע"א למאמר המצטיין של חברי סגל צעירים, שנערך השבוע באוניברסיטת תל אביב. הפרס הכספי ניתן לה על מאמרה החלוצי בנושא מצבם של המזרחים במשפט, שיתפרסם בקרוב בכתב העת "משפטים" של הפקולטה למשפטים בירושלים. "המאמר ראוי לפרס בשל חדשנותו וחשיבותו הציבורית הגדולה", כתבו חברי ועדת הפרס. "המאמר דן באופן שבו התייחס בעבר ומתייחס כיום המשפט הישראלי לאוכלוסייה המזרחית בארץ. למרבה הפלא, למרות שהשאלה הזאת זכתה לעניין רב במחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי הישראלי, עד כה לא נערך בה דיון מקיף במסגרת הספרות המחקרית המשפטית – בהתחשב בכך שהקטגוריה של הפליית מזרחים אינה מוכרת להלכה במשפט הישראלי… המאמר סוקר את הפסיקה משנות ה-80 ואת החוק האוסר על הפליה משנת 2000, אשר אף הוא לא מכיר במפורש באיסור הפלייה של מזרחים. המאמר משלב בין דיון תיאורטי בסיבות בגינן הסוגיה של אפליית מזרחים לא זכתה לתשומת לב של ממש במשפט הישראלי ועם הצעות מעשיות לרפורמה בדיו הקיים. שילוב זה הופך את המאמר לנקודת מוצא חשובה של כל עיסוק עתידי בנושא, שלא ניתן להפריז בחשיבותו".
ביטון עצמה הסבירה בטקס החגיגי כי "המזרחים לא נמצאים במשפט; הם חלק בחברה הישראלית וככה הם גם מיוצגים בבתי המשפט. אני מאפיינת את התופעה הזאת במאמרי כ'דינמיקה של הכחשה', שבה קבוצה אחת בחברה הישראלית מתמודדת עם הקשיים שמערימה כנגדה הקבוצה האחרת, המערבית והאשכנזית".
"יפעת כתבה מאמר עשיר ומורכב, המשלב תיאוריה עם דוקטרינה", אומר פרופ' מני מאוטנר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שמחקריו עוסקים בקשר בין המשפט לתרבות. "זהו מאמר חלוצי שיהיה הבסיס לדיון על מעמד המזרחים במשפט. מעניין כיצד בשלב כל כך מאוחר בדיון, זה הבסיס", הוא מותח ביקורת מרומזת על מערכת המשפט המדירה מתוכה את המזרחים. פרופ' מאוטנר מסביר שבחמישים השנים האחרונות ישנו מעבר מפוליטיקה של מעמד לפוליטיקה של זהות. לדבריו, למזרחים בישראל, שמצבם מוחלש בכל הפרמטרים הקיומיים והחברתיים ביחס לאוכלוסיות אחרות, יש רכיב זהות פעיל של המזרחיות. "כך המזרחים תופסים את עצמם וכך גם אנחנו תופסים אותם", הוא מסביר. "הם אולי משפרים לאורך 60 שנות קיומה של המדינה את מצבם כל הזמן, אבל הם רצים במעלה המדרגות היורדות. הם מוצאים את עצמם למטה, כי הקבוצות האחרות שלידם משפרות את מצבם עוד יותר".
על דלתות מועדון השייכות
"במובנים מסוימים יש מזרחים במשפט, והמובנים האלה רחוקים מלהיות חיוביים" מצהירה ד"ר ביטון בשיחתנו. עלינו להתרחק מתפיסת השוויון המקובלת במשפט, לפיה אין לשפוט אנשים לפי מרכיבי זהותם כמו צבע עור ומוצא אתני. התפיסה השיפוטית שנקראת 'עיוורון צבעים' היא תפיסה פוגענית שמביאה לחוסר שוויון בין אנשים ומתעלמת מהמרכיב החשוב המתבטא ביחסי הכוח הנבדלים ביניהם. למשל, כשבוחנים שני מועמדים לפני התיכון שבו הם למדו ולכן ציוני הבגרות של אחד מהם יותר גבוהים, זה נראה כבחינה שיפוטית של נתוני המועמדים אבל למעשה מדובר בבחינה מוטה לחלוטין שכן לאדם אחד ישנה יכולת ואפשרות ללמוד בתיכון הטוב יותר ולאדם אחר אין ברמה המערכתית כל יכולת להתקבל לתיכון כזה ולהשיג ציונים בהתאם. בכך אנחנו מחמיצים בבחינת המועמד את האיכותיות האמיתיות שלו. זה לא נכון מבחינה הגיונית, שלא לדבר על צדק והגינות. כדי להגיע לשוויון בחברה יש לבחון את נתוני הפתיחה בהקשר רחב יותר. יש להתייחס לנתונים של יחסי כוח חברתי ולהעריך את התוצאה הסופית מנקודת הזמן לאחור על האיכויות של המועמדים".
אלא שהמחקר של ד"ר ביטון מתייחס בעיקר לתופעה אחרת של היעדר שוויון חברתי בארץ ביחס למזרחים. "כאשר מזהים פורמלית קבוצה מובחנת המשפט יודע לחזק אותה דרך כללים שאוסרים אפליה. דוגמה לקבוצה שמזוהה פורמלית היא קבוצת הנשים, שלטובתה קיימת חקיקת מגן. אך המזרחים אינם מזוהים פורמלית. מסיבה זו אין להם נוכחות ברמה המשפטית כמו שיש לערבים, לנשים ולבעלי מוגבלויות".
בישראל יש חוק, שבימים אלה חוגג עשור לקיומו, שאוסר הפליה בכניסה למקומות בילוי בשל חזות מזרחית. החוק, שהגיע אחרי 50 שנות אפליה, מנסה להתמודד עם המצב שבו המזרחים הופלו לרעה בעיקר בכניסה למועדונים. במסגרת החוק מנהלים צעירים ממוצא מזרחי את מאבקם לשוויון ומאתגרים את שקיפותם המשפטית. מהמחקר שערכה ד"ר ביטון ומתפרסם כאן לראשונה עולה כי חוק איסור ההפליה, המופעל בעיקר נגד בעלי מועדונים ובאופן מובהק על ידי המזרחים, מגשים בדיוק את ההיסטוריה שלו. המזרחים הם קבוצת המטרה של החוק ובמובן הזה החוק השיג את תכליתו והם אלה שמשתמשים בו לטובת מעמדם החברתי לעומת האתיופים והערבים. החוק מופעל באופן מובהק להגשת תביעות על ידי מזרחים נגד הפלייתם, ואלה מהוות 69% מכלל התביעות מכוח החוק. במסגרת זו, תביעותיהם מופנות באופן שיטתי נגד בעלי מועדונים, בשל אי-הכנסתם אליהם, והמחקר מגלה כי 79% מהתביעות נגד המועדונים הוגשו בידי גברים מזרחים. ממחקרה של ביטון עולה כי מתוך 46 פסקי דין שעוסקים בתביעות בגין אי-כניסה למועדונים על רקע מוצא מזרחי, התקבלו 25 תביעות, המהוות 54%, לעומת 21 תביעות שנדחו ומהוות 46%.
הטענה היותר מורכבת של המחקר היא שלהבדיל מהאתיופים והערבים, המזרחים מרגישים יותר קרובים לצלחת כור ההיתוך. להבדיל מקבוצות אחרות, המזרחים מאמינים שהם יכולים להגיע לעמדות מפתח בכירות במדינה, אך דווקא משום כך הם זוכים ליותר דחיות. המזרחים מתדפקים על דלתות המועדון החברתי, מבקשים להיכנס אליו, להיות שייכים, להיות חלק מהקבוצה העולצת שבפנים, אולם הדלת לעולם השייכוּת נטרקת בפניהם. הם לא מתקבלים, לא "מקובלים", ונותרים דחויים במובן הבסיסי ביותר.
גם במערכת החינוך האפליה קיימת. על פי מחקרים שביטון מביאה, סטטיסטיקות מגלות כי נגישותם של המזרחים למערכת החינוך וייצוגם בה הם דלים. הבדלים של עשרות אחוזים קיימים במספר הזכאים לתעודת בגרות בערים בהן עיקר האוכלוסייה אשכנזית, ובערים בהן הרוב המכריע הוא מזרחי, כבעיירות הפיתוח. מחקר שנעשה בבתי ספר אינטגרטיביים גילה חלוקה אתנית ברורה גם בתוך כתלי בית הספר: במסלולים המדעיים-מחוזקים ישנו יתר-ייצוג של אשכנזים, בעוד שבמסלולי הביניים והנמוכים, האוצרים פוטנציאל מוגבל להתקדמות חברתית, יתר-ייצוג זה הופך של המזרחים. "זאת תעודת בגרות שהם יכולים לעשות ממנה עפיפון ולשלוח למימי הירקון", טוענת ביטון. "אין מה לעשות עם תעודת בגרות מינימליסטית. לא ניתן להתקבל איתה לשום מוסד אקדמי".
דפוסי ההפליה נמשכים גם לתחום החינוך הגבוה: בעוד ש-31% מהזכאים לתעודת בגרות ממוצא אשכנזי מתקבלים לאוניברסיטה, רק 22% מתקבלים מהמגזר המזרחי. במדרג האקדמי הגבוה ביותר – הסגל האקדמי באוניברסיטאות המחקר – הפערים חמורים במיוחד; שם מגיע ייצוגם של מזרחים לתשעה אחוז לבד, ושל נשים מזרחיות לכחצי אחוז בלבד.
על רקע זה, אין זה מפתיע לגלות במחקר כי רק כשישה אחוז מסגל האקדמיה המשפטית בארץ מורכב ממזרחים ומזרחיות. ובמספרים: רק 19 מתוך 316 מרצים ב-12 בתי הספר ללימודי המשפטים בארץ הם ממוצא מזרחי. ב-2008 ניסה כתב העיתון "מעריב", אורי וייס, להשיג את נתוני מוצאם של שופטי ושופטות ישראל. הערכת העיתון היתה כי ניתן יהיה למצוא מיעוט חסר פרופורציה של שופטים ושופטות אלה ממוצא מזרחי. למרות פנייתו של יו"ר לשכת עורכי הדין לנשיאי בתי המשפט לסייע במתן הערכה על זהותם העדתית של השופטים שתחת פיקוחם, נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה סיכלה את שיתוף הפעולה ואסרה על השופטים לסייע למיזם התחקירי של העיתון.
למרות המוצא
כהמשך ישיר לנחיתותם במרחב החינוכי, מזרחים סובלים מדפוס נמשך והולך של נחיתות גם בשוק העבודה. רק 29% מהמזרחים נמצאים בשוק העבודה הניהולי-אקדמי, לעומת 59% אשכנזים. בשוק עבודות הצווארון הכחול מזהים החוקרים נתח משמעותי של 40% למול 22% מועסקים אשכנזים. הבדל זה ניכר גם במקצועות השירותיים, במכירות ובפקידות, שם החלוקה היא של 23% אשכנזים, למול 30% מזרחים.
לא בכדי שיעור העוני אצל מזרחים גדול כמעט פי שלושה לעומת אשכנזים. מחקר שבחן סיכויי קבלה לראיון עבודה על סמך שליחת טפסי "קורות חיים" זהים, שכל השוני ביניהם היה שם המועמד המעיד על מוצא מזרחי/אשכנזי מובהק, העלה כי לאשכנזים סיכוי גדול יותר ב-34% להתקבל לראיון עבודה מאשר למזרחים. אין פלא שבקבוצת המובטלים ייצוגם של המזרחים חסר כל פרופורציה לחלקם היחסי באוכלוסיה, ועולה כדי פי חמישה מייצוגם של האשכנזים.
ד"ר ביטון מדגישה במחקרה כי מדובר בתמונת המצב של ישראל בשנות האלפיים, וזו טובה יותר מזו שהיתה שלטת בעשורים הראשונים לקיומה של המדינה. "ניתן להכליל ולומר כי מעמדם של מזרחים בישראל טוב יותר משהיה אז", היא מודה, "אלא שהתקדמות זו נעשתה במקביל להתקדמות ולהתפתחות בחברה הישראלית כולה, שהתרחשה מבלי לשנות את מערך יחסי הכוח החברתיים בתוכה. על רקע זה, הפער בין המזרחים והאשכנזים נותר משמעותי גם כיום, ויש מחקרים המוכיחים שאף גדל. כיום, קבוצת האשכנזים מרכיבה את ראשי הפירמידות של מוקדי הכוח בחברה הישראלית, והיא מהווה את הנקודה הארכימידית אשר מולה מתגבשים שאר התרבויות, הקבוצות והכוחות במדינה".
מבחינה מסוימת, נדמה כי הנתונים האלה סותרים את שדרוג מעמדם החברתי של המזרחים בישראל בעשורים האחרונים. רק לאחרונה מונו מפכ"ל למשטרה וראש השב"כ ממוצא מזרחי, וכבר היו לנו בעמדות מפתח מרכזיות בחברה הישראלית רמטכ"ל, שר ביטחון, יועץ משפטי לממשלה ואפילו נשיא מדינה ממוצא מזרחי. ברשימת בעלי ההון בישראל ניתן לזהות את יצחק תשובה, לב לבייב ורבים אחרים. אך ד"ר ביטון מתעקשת כי מדובר בתופעה המכונה 'טוקניזם': "זה כמו אסימון בודד שזורקים לקבוצה ומנחמים את עצמנו בדוגמאות המעטות שאינן ייצוגיות. המחקרים מראים שכאשר נתבונן ברמה המערכתית הרחבה אין התאמה בין מינויו של נשיא מזרחי לשיקוף יחסי הכוחות בחברה הישראלית".
אבל הטיפוס ממעברת קסטינה עד לכס הנשיאות לא מצביע על חברה שמאפשרת מצבים כאלה?
"הסוציולוגים לא מקבלים את הטענה הזאת. בהחלט יכולה להיווצר הסתננות יחידים כזאת, אבל אלה הם מקרים פרטניים שלא מעידים על הכלל. מהם ניתן להבין עד כמה הכלל רחוק מהם".
מצד שני לא מינו את הרמטכ"ל דן חלוץ בשל מוצאו העדתי אלא בשל כישוריו וניסיונו הצבאי.
"בוודאי, אך הטענה היא שמינו אותו למרות מוצאו. הכישורים החריגים של מי שבא מקבוצת מיעוט יכולים להצליח לקחת אותו למעלה. כלומר, יש לך סיכוי לפרוץ את החומה, אבל אז נפתרת הבעיה ברמה היחידנית ואילו הבעיה המערכתית של הקבוצה נשארת על כנה".
למרבה האירוניה, ביטון עצמה קיבלה את הפרס הכספי וההוקרה האקדמית מידיהם של משפטנים אשכנזים. לדבריה, "החלטת הוועדה להעניק לי את הפרס למעשה מתנערת מדינמיקת ההכחשה כלפי המזרחים, כנטען במאמרי, ומחליטה באומץ שלא להמשיך עם ההכחשה הזאת ולהעריך את המאמר על האיכות האקדמית שבו, לא לראות בו עוד מאמר פוליטי, להתייחס לאלמנטים המשפטיים המובהקים שיש בו, ולהבין שגם אם יש בו עירוב פוליטי – זה משום שהמשפט שלנו מתנהל כמערכת תרבותית רחבה יותר של החברה הישראלית ולכן הדברים חוברים זה לזה".
בעיית ההשכלה
היא רק בת 40, נשואה ואם לשניים, ויש לה יכולות כריזמטיות מרשימות. יפעת ביטון גדלה בישוב בית אל, אך חזרה בשאלה לאחר התיכון. ביטון קטפה שורה של פרסים ומלגות על הצטיינותה בלימודי המשפטים, וכבר הספיקה להרצות בכנסים בינלאומיים בברלין, באוסלו, בקיימברידג' ובבייג'ין. את ההתמחות שלה לקראת עריכת דין עברה אצל שופט בית המשפט העליון (בדימוס) מישאל חשין. היא מלמדת בפקולטה למשפטים במכללה למנהל, חוקרת את המשפט מזווית חברתית ומנסה להבין את תפקיד המשפט בתוך המבנה של יחסי הכוח בחברה הישראלית המודרנית. בדוקטורט שלה באוניברסיטה העברית ניתחה את מידת השוויוניות של דיני נזיקין, למרות שמדובר בתחום משפטי שלא נהוג לנהל בו שיח של שוויון. בפוסט-דוקטורט שכתבה באוניברסיטת הרווארד התחילה לגבש את תפיסתה על חוסר ההכרה בקבוצה המזרחית במשפט הישראלי. תואר אמריקאי נוסף קטפה באוניברסיטת ייל, הנחשבת לחממה נעימה לחוקרים צעירים. בשנים האחרונות היא מנהלת את הקליניקה המשפטית 'מרכז תמורה', שהקימה קבוצת נשים פמיניסטיות-מזרחיות למניעת הפליה. היא גם ממקימות "מרכז נגה" המעניק ליווי משפטי לקורבנות עבירות חמורות.
האם את בעצמך לא מהווה דוגמה הפוכה לממצאי מחקרך בתור משפטנית מזרחית מצליחה?
"זה שלמדתי באוניברסיטאות נחשבות בארץ ובעולם וקיבלתי פרסים עוד לא אומר שכאשר המזרחים הם טובים – יש להם סיכוי שווה להצליח. המקרה שלי הוא מדד לכך שמזרחים יכולים להיות טובים לפחות כמו חבריהם האשכנזים ואני יכולה להיות דווקא סמל לכך שאם ברור שהיא עושה את זה ומצליחה, מן הסתם יש עוד הרבה שיכולים היו להצליח ולא מצליחים".
אבל השאלה היא למה הם לא מצליחים, האם זה נובע ממוצאם או מהיעדר רצון?
"טענה מקובלת בציבור הישראלי היא שרכישת השכלה לא עומדת בראש מעייניהם של המזרחים בארץ. יש את הסיפורים הדרמטיים האלה על משפחות אשכנזיות שעלו ארצה מאירופה וכל מה שעניין את ההורים זה רכישת השכלה לילדים. הרושם הוא שיש סיפור אחר אצל המזרחים, אך זה לא נכון. כאשר המזרחים עלו ארצה הם הגיעו בעמדת נחיתות כה משמעותית מבחינה פוליטית ונזרקו ל'חורים' בפריפריה, כך שרכישת השכלה בכלל לא היתה רלבנטית מבחינתם. הם עסקו בהישרדות.
"צא ושאל כל אדם בפריפריה מה הוא רוצה, שהילדה שלו תהיה רופאה או קוסמטיקאית. ברור מה התשובה. הטענה הזאת מתבררת כלא נכונה גם כשמסתכלים על המזרחים שהיגרו לחו"ל, למשל ממרוקו לצרפת, והקימו שם קהילות חזקות מבחינת השכלה ומסחר. ההבדל בין שני אחים שאחד מהם עלה לישראל והשני לצרפת או לארה"ב ניכר בהזדמנויות שניתנו להם וביחס שהם קיבלו. על אלו אפשרויות אנחנו מדברים כשתקעו אותי בשדרות, בנתיבות, בדימונה ובקרית מלאכי? והציפיות נקבעות בהתאם. המציאות שמכתיבה את השאיפות שלי הופכת בטעות לשאיפות המקוריות שלי".
עד כמה הטעות הזאת מתבטאת בפסיקת השופטים בתביעות נגד בעלי מועדונים שאוסרים כניסה למזרחים?
"נוצר מצב אבסורדי שבו המחוקק מעוניין להפסיק את ההפליה נגד המזרחים לכל הפחות בכניסה למועדונים, אבל אף אחד לא מודה בקיומה של אפליית מזרחים בארץ. כך שהשופטים נמצאים במצב בלתי נסבל: מצד אחד, הם צריכים להפסיק בפועל את האפליה נגד המזרחים, ומצד שני אסור להם להגיד שיש אפליה כזאת או שהם לא רוצים להיות אלה שיאפיינו את התופעה החברתית הזאת. אז יש שופטים שחושבים כי מדובר בסיפורי אלף לילה ולילה משנות החמישים והמזרחים רק מדמיינים שלא הכניסו אותם למועדון בגלל מוצאם. אבל אותי מעניינים השופטים שבכנות רוצים לעזור למזרחים. יש להם מוטיבציה להפסיק את האפליה, אבל אין להם את הכלים לעשות את זה אפילו במסגרת החוק שזאת היתה תכליתו. זהו קצה הקרחון של האבסורד של דינמיקת ההכחשה של המזרחים בישראל".
אם מדובר בתופעה חברתית רחבה אז למה נטפלים רק לבעלי המועדונים? לא מדובר באכיפה סלקטיבית?
"בעיני, כל אדם שמפלה פועל בצורה פסולה וראוי לגינוי בשל התנהגותו. אני כן מכירה בצדקת הטענה של 'אכיפה סלקטיבית', כי אין סיבה להידבק רק למדד הזה של אפליית המזרחים במועדונים ולזנוח את אפלייתם בחינוך, ברווחה, בתעסוקה ועוד. הייתי מעדיפה שהאפליה הפסולה של המזרחים תטופל בכל המדדים הקיימים שלה".
גזענות חדשה
בפתרונות שמציעה ביטון במאמרה היא קוראת לחברי הכנסת להגדיר את המזרחים כקבוצה מופלית בחברה הישראלית ולייצר חוק כללי ורחב שיאסור אפליה. "למרות שהדבר לכאורה ברור מאליו, צריך כל אדם לדעת שאסור להפלות אנשים על בסיס מוצאם, מגדרם והלאום שלהם", היא טוענת בלהט האופייני לה. "החוק צריך לתת ביטוי לתפיסה שלכאורה מקובלת היום בפסיקת בתי המשפט, אבל אין במשפט הישראלי אמירה מספיק חזקה לגביה, ולא בכדי ערך השוויון לא מוגן בחוקי היסוד".
מהשופטים ביטון מצפה לפעול באומץ השיפוטי הנדרש כדי להגן על קבוצת המזרחים מפני האפליה המגוונת שהיא סובלת ממנה ולעשות זאת בצורה גלויה. כדוגמה לשופט כזה היא מצביעה על השופט שלמה פרידלנדר מבית משפט השלום בתל אביב. לאחרונה הוא הרחיב את הגדרת החוק "צבע עור" ככוללת מוצא, ומאז שקיימת הכרה משפטית בהיותם של המזרחים משתייכים בכך לקבוצה מופלית, קשה לראות כיצד לא תתקבלנה תביעותיהם.
האם עצם ההכרה המשפטית במזרחים כקבוצה מופלית לא תקבֵּע את הפלייתם בפועל עוד יותר?
"רבים חוששים מהתוצאה הזאת", מודה ביטון. "אבל הטענה שלי היא שאפליית המזרחים כבר קיימת בפועל. נתונים משנות האלפיים מדברים על האפליה ואינני יוצרת אותה בהבל פי. ככל שנשתוק יותר, כך האפליה הזאת תמשיך לחלחל למטה כמו פצע פתוח, והזיהום שלה יתפשט ויפגע בעצמות המרכיבות את החברה הישראלית-היהודית. הנזק שייגרם לנו כחברה יהיה בלתי הפיך. יש צורך להסביר מה ההשלכות של פערים חברתיים שכרוכים באפליה והשפלה? מפוררים את החברה מהעומק. מה עם ערבות הדדית שמתבטאת בתחושת מחויבות, תשלום מסים, התנדבות ליחידות קרביות בצבא וכיו"ב?!".
מה דעתך על פרשת האפליה הספרדית בבית הספר החרדי לבנות "בית יעקב" בעמנואל?
"אני מזועזעת מהתוצאה של הפרשה הזאת, שבג"ץ איפשר להם לבסוף להפלות את הבנות המזרחיות, שלא במימון המדינה. צר לי שהשופטים לא ניצלו את ההזדמנות להוקיע בפסק הדין הזה את מה שקורה במערכת החינוך הממלכתית באופן רחב יותר: זה שמאפשרים לעיריות להמשיך ולבזות החלטות של בית המשפט על אכיפת קריטריונים שוויוניים לקבלה לבתי הספר, זה שמאפשרים לבתי הספר הפרטיים לייצר עוד ועוד בועות של אליטות אשכנזיות בתוך החברה הישראלית, ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה".
מהאפליות הקיימות במגזר החילוני את מוטרדת יותר?
"אני מוטרדת מהאפליות במגזר החילוני והדתי-לאומי יותר מאשר במגזר החרדי, משום שהאפליה הזאת פוגעת באנשים בחברה יצרנית שמסוגלים להגיע רחוק. המקרה בעמנואל מזעזע כשלעצמו, אבל בסופו של יום לא מדובר בנשים משתלבות בשוק העבודה, והתרומה החברתית שלהן והיכולת לקדם את עצמן מצומצמת יותר. המגזר החילוני לא מפסיק להזדעזע ממה שקורה במגזר החרדי ומרכז את כל תשומת הלב בו, בעוד שהוא עצמו לוקה בכך".
לכן המחקר שלך מציע לשנות את היחס המשפטי למושג 'גזענות'?
"בכל העולם המערבי אין כיום חוקי אפליה שלא משתמשים בקטגוריה של אתניות. הגיע הזמן שגם בישראל נשתמש בקטגוריה האתנית. אפליה על בסיס אתני היא אפליה פסולה, שבאה לידי ביטוי בדפוסי התנהלות של הגזעה: בהתייחסות לאחרים כנחותים, בהתייחסות סטריאוטיפית כלפי האחר ובחוסר מתן הזדמנות אמיתית לאחר להוכיח את עצמו. אם השופטים בארץ ישתמשו ברעיון של אפליה על רקע גזע, הם יוכלו לדבר על אפליה כזאת גם בתוך החברה היהודית מנקודת המבט של הגזעה".
הכישלון האשכנזי
במובן מסוים מאמרה החלוצי של ביטון הזכיר לי את מאמרו המרתק של פרופ' מני מאוטנר, שבעשורים האחרונים רבים מכתביו מסירים את המסכות העטויות על פניו של השלטון ההגמוני, האשכנזי-החילוני, שעדיין שולט בעולם המשפט ומשליט על החברה הישראלית ערכי מוסר בכפייה. במאמרו המכונן 'ההפקרה והנטישה', שפורסם ב-2009 בכתב העת 'ארץ אחרת', מאוטנר בא חשבון עם ישראל האשכנזית – על שהחליפה מוקדם מדי את התהליך של בניית העם בחתירה של יחידים לקידום אישי והפנתה את האנרגיות שלה מיעדים קולקטיביים ליעדים אישיים. במאמר התייחס מאוטנר לפרסום רשימת 20 המועמדים לבית המשפט העליון, שפורסמה בקיץ 2009. הרשימה הורכבה במשך שנים אחדות על ידי גורמים שונים: שרי משפטים, נשיאת בית המשפט העליון וחברי הוועדה למינוי שופטים. ברשימה לא נמצא אפילו מזרחי אחד. "לא היתה כאן קונספירציה כמובן, וגם לא כוונה רעה של קובעי הרשימה", מסנגר מאוטנר במאמרו. "רק הליך מקומי אחד, המלמד על תהליכי עומק ארוכי שנים ורחבי היקף בהרבה… נכון, ניתן למצוא מזרחים באליטה הפוליטית ובאליטה הצבאית, אבל שיעורם אינו מתקרב לשיעורם באוכלוסייה (כמחצית); וכשמדובר באליטה העסקית, המשפטית, התקשורתית, האקדמית והאמנותית, מקומם נפקד כמעט לגמרי".
פרופ' מאוטנר לא הפסיק לאתגר את ההגמוניה האשכנזית והצביע כיצד "רמת ההשכלה של האשכנזים לאורך כל שנות קיומה של המדינה גבוהה בהרבה מזו של המזרחים. פערי ההשכלה בין האשכנזים בני הדור השלישי למזרחים והערבים בני דור זה דומים לאלה שהתקיימו בקרב בני הדור הראשון. זהו כישלון נורא של המדינה… יש תחום אחד שבו המזרחים מובילים: אוכלוסיית בתי הכלא. סיבה חשובה לפערים בין הקבוצות היא ההפרדה הגיאוגרפית ביניהן. האשכנזים גרים במרכז. המזרחים והערבים גרים בעיקר בדרום ובצפון. 70% מתושבי עיירות הפיתוח הם מזרחים. היישובים הנמוכים ביותר במדדים הכלכליים-חברתיים שוכנים בדרום המדינה ובצפונה, לא במרכז. אפשר לקבוע בצורה בוטה, אך לא בלתי מדויקת: האשכנזים גילו את המזרחים רק במחצית השנייה של שנות הארבעים. הם הביאו אותם לארץ בהמוניהם, שיכנו אותם בעיירות הפיתוח בפריפריה, ומיד אחר כך איבדו בהם עניין.
"החלוקה בין אשכנזים לבין מזרחים וערבים היא כולה תוצר של מדינת ישראל. החלוקה הזו היא הכישלון המהדהד ביותר של המדינה. לא הצלחנו ליצור טוב משותף לכל אזרחי המדינה. לא הצלחנו ליצור סולידריות מינימלית בין קבוצות שונות של אזרחים. מכיוון שהאשכנזים הם בני האליטות – הם הקבוצה החזקה על פי כל מדד – האחריות לכישלון היא בעיקר שלהם. מי שחי בקבוצה הזאת מתקשה להיות עֵר לגודלו של הכישלון. בסביבה האשכנזית רואים את ההצלחות, לא את הכישלון. אבל הכישלון קיים, והוא נמצא במקומות שבהם חיים המזרחים, ובסופו של דבר הוא יגיע אל לבה של החברה האשכנזית ויערער אותה. יינצלו מפגיעה רק האשכנזים שהם גלובליים במיוחד וחסינים במיוחד".
משפטנים בכירים סבורים כי דברים כדורבנות אלה של פרופ' מאוטנר עוד יכניסו בקרוב את היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, עו"ד מני מזוז, לשופט בבית המשפט העליון. התרחישים מציינים את מועד פרישתו של השופט אדמונד לוי, שהוא גם דתי וגם מזרחי, המסתמנת בחודשי החורף הקרוב. "הפסיקה של אדמונד לוי, לטוב ולרע, מייצגת בצורה שיטתית וברורה את רחשי הציבור המזרחי-המסורתי בישראל", מאפיינת ד"ר ביטון. "הוא ביטא הרבה עמדות מיעוט בפסיקה, שביטאו תפיסות עולם מסוימות. מבחינה זו, מני מזוז שונה מהשופט לוי בתפיסות העולם הידועות שלו. מה שגם מראה שאי-אפשר למנות שופט מזרחי אחד בשעה שכמחצית מהאוכלוסייה היהודית הם מזרחים, בוודאי האוכלוסייה הוותיקה. זהו המחיר של 'טוקניזם', שמעמידים אדם אחד לייצג את כלל הקבוצה. צריך למנות הרבה יותר שופטים מזרחים כדי שיתאפשר מגוון דעות ועמדות רחב בייצוג של החברה הישראלית".
האם בהקפדה על מוצאם של המינויים לבית המשפט לא נפגע בטובתם של ציבור המתדיינים והחברה בכללותה?
"אמרו את זה כבר על כל קבוצת מיעוט, וזו הדרך של ההגמוניה השלטת להגן על מקומה בחברה. למדוד אנשים על פי הציונים שלהם בלבד, זה לעשות עוול להם ולמציאות. יש מדדים הרבה יותר חשובים, כמו הבאת תוכן, הוויית חיים אחרת והשמעת קול נוסף ושונה, המעניקים להחלטה המשפטית של השופטים את האיכויות הייחודיות שלהם. ממילא לא מדובר במועמדים שיש להם בעיות בהשכלה או באינטליגנציה".
מבוכה ולא בכוונה
"יש מבוכה גדולה בכל הנוגע ליחסים העדתיים בארץ", מסביר ד"ר ניר קידר מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, שמחקריו עוסקים בנושא. "יפעת מטפלת במאמרה בחוק המועדונים, והתופעה המעניינת היא שחוק זה נחקק מתוך דיון ציבורי. הבעיה היא שנתפסים לדברים הקטנים יחסית, ומתעלמים מההפליה המערכתית שקיימת. בחוק המועדונים יש מבוכה של חברי הכנסת שלא יודעים איך לקרוא לילד בשמו. יש בחוק איסור הפליה על רקע ארץ מוצא, גזע ועוד, אבל אף אחת מהקטגוריות האלה לא מתאימה, בוודאי שלא לדור השני שנולד בארץ. ישנה גם מבוכה גדולה מצד השופטים הדנים בעניין. מחד, ישנה נכונות לדון בתביעות כאלה ומנגד, בית המשפט הוא לא המקום המתאים לטפל בתופעה כי הוא מטפל בסיפורים פרטיקולריים".
את המבוכה וההדרה של המזרחים מסביר ד"ר קידר כנובעות משתי סיבות. "הסיבה הכללית היא שהמשפט מתקשה לטפל בבעיות האלה בטיפול המערכתי, בעיקר בגלל שהקטגוריות שלו גסות ולא תמיד מתאימות. השופט לא תמיד מצליח להגדיר למה לא הכניסו את התובע שלפניו למועדון. הסיבה הספציפית היא שהאפליה הזאת מנוגדת לאתוס הלאומי-הציוני וגם מנוגדת לאתוס האזרחי-הממלכתי שלנו שהמשפט הוא חלק ממנו. לכן המשפט בוודאי שלא יכול להיות הזירה היחידה לטיפול בתופעה".
ד"ר קידר סבור גם ש"לאפליית המזרחים יש פנים גלויות ונסתרות, אבל אי-אפשר להתעלם מהמדיניות שנעשתה לאורך השנים כדי למתן ואפילו להפסיק אותה. המחקרים גם מראים שבקרב המעמד הבינוני, האפליה העדתית פחות ופחות משחקת תפקיד. בחברה הישראלית יש כמה כיווני התפתחות של נישואים מעורבים על פי המיקום הגיאוגרפי והמעמד הכלכלי".
לדבריו, "המאמר של ביטון הוא מצוין, כי הוא מראה את המורכבות של בעיית האפליה העדתית. המאמר גם מראה שלא מדובר בתמונה של טובים מול רעים, אלא שהדברים נעשים ללא כוונה רעה. אסתכן ואומר כי חרף קיומה של האפליה, ביחס לעולם, הפרויקט הציוני לשילוב אוכלוסיות של מהגרים מהעולם המערבי וממדינות האיסלאם באגן הים התיכון, הוא הכי מוצלח. אם כי את ההצלחה הזאת לא צריך לזקוף לחברה הישראלית אלא גם למהגרים עצמם – בכל מקום בעולם המהגרים היהודים הצליחו להשתלב יותר מקבוצות אחרות.
ובכל זאת, אפליה עדיין קיימת. תמיד אני צוחק שאם הבמאי הצרפתי המפורסם קלוד ללוש לא היה מהגר לצרפת ועולה לארץ, אולי הוא היה נזרק לאיזו עיירת פיתוח וגומר כאיזה מוסכניק בשם קלוד ללוש. וכך גם הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה. יש לפתור את האפליה באופן מערכתי שיוביל ליותר שותפות בחברה הישראלית ויאפשר נגישות לחינוך ולדיור ציבורי".
פורסם לראשונה במוסף "צדק", עיתון "מקור ראשון", ט"ז באייר תשע"א, 20.5.2011
שופטי בג"ץ נמנעו מלבטל את משרתם של רבני ערים, אך צמצמו את היקף משרתם בהתאם לסוג האוכלוסייה המקומית וצרכיה הדתיים. בעוד השופט חנן מלצר פסק בדעת מיעוט כי "אף רשות מקומית בישראל לא יכולה להישאר ללא רב עיר", פסקו הנשיאה בדימוס דורית ביניש והשופטת עדנה ארבל בדעת רוב כי ההחלטה האם למנות רב לרשות מקומית תלויה ב"צרכים הקונקרטיים של הרשות בשים לב לאופייה, גודלה ותפיסותיה החברתיות".
